בין פיצוצי המשנה הרבים שבעקבות התפוצצות פרשת הפצ"רית, אחד המעניינים הוא הוויכוח בין העיתונאים על התנהגותו של כתב ערוץ 12 גיא פלג שפרסם את סרטון האבטחה משדה תימן.
באופן לא מפתיע, מייד נחלקו הקולגות של פלג לפי פוזיציות פוליטיות: ג'וש בריינר עיתונאי 'הארץ' טען שפלג היה מועל בתפקידו העיתונאי אילו היה נמנע מפרסום הסרטון, על אף המחיר הכבד שבהעצמת התעמולה האנטישמית נגד לוחמי צה"ל בשעת מלחמה.
לעומתו, טען קלמן ליבסקינד עורך 'מקור ראשון' כי החובה הפטריוטית של פלג חייבת היתה לגבור על הדחף העיתונאי לפרסם את הסרטון. לא מפתיע, אבל בכל זאת מאכזב. כי זו כלל לא השאלה, והוויכוח לוקה בטעות בסיסית: מה שעשתה הפצ"רית המודחת יפעת תומר ירושלמי זו בכלל לא הדלפה, וגיא פלג אינו עיתונאי מסור שפרסם ידיעה בלעדית חשובה.
המונח 'הדלפה' מתאר במקורו פעולה חתרנית ואמיצה של עובד בארגון שבוחר להוציא לתקשורת ולציבור מסמך חסוי שהארגון עמל להסתירו, על מנת לחשוף שחיתות חמורה בארגון, ובדרך כלל הוא עושה זאת תוך נטילת סיכון כבד, שאם יתגלה שהוא המדליף - הוא יאבד את עבודתו ואולי אף ייעצר ויועמד לדין פלילי.
מדליף אופייני הוא עובד-מדינה זוטר, למשל פקיד במשרד התעשייה שחושף קנוניית-שוחד בין מנכ"ל משרדו לבין תעשיינים רבי-עוצמה, או למשל סגן מנהל סניף של בנק שחושף מסמך פנימי שמצביע על כך שהבנק משלשל לכיסו בכוונת מכוון הפקדות בחשבונות 'רדומים'. יפעת תומר ירושלמי רחוקה מהתיאור הזה שנות אור: העברה מגמתית של חומרי חקירה לכתב אוהד מתוך תיק פלילי המצוי בשלבי חקירה - זו אינה הדלפה, זה שימוש לרעה בכוח המשרה. תומר ירושלמי קיבלה את אמון הציבור והצבא והופקדה על מערכת רגישה ורבת-עוצמה, ובפרשת שדה תימן המערכת הזו, הפרקליטות הצבאית, היא הצד החזק שיש לו כוח לעצור, לחקור, להעמיד לדין ולכלוא חיילים שניצבים בדד כשלצידם רק סניגורים שבשלב זה מגששים באפלה ואין להם אפילו זכות לקבל את אותם חומרי חקירה שקיבל גיא פלג מהפצ"רית.
החוק נתן לתומר ירושלמי, כתובעת צבאית בכירה, גישה למצלמות האבטחה של שדה תימן - גישה שלא ניתנה לחיילים וסניגוריהם - לא בשביל שתעשה בהם ככל העולה על רוחה או למטרות יח"צ של הפרקליטות הצבאית אלא למטרה מוגדרת וברורה: לברר אם בוצעה עבירה פלילית. תומר ירושלמי ניצלה את כוח המשרה האדיר שהופקד בידיה כלפי חיילים עצורים וחסרי הגנה. מעבר לכך שזו עבירה על החוק, זה מעשה בריונות פסול מבחינה מוסרית וראוי לכל גנאי, הן כשהחשוד שמצוי בעמדת נחיתות מובנית הוא מיקו מכוח 100 והן כשהוא בנימין נתניהו, וכן - גם עכשיו כשהחשודה היא יפעת תומר ירושלמי: משטרת ישראל תיטיב לעשות אם תימנע מהעברת חומרים לתקשורת מהטלפון הנייד שלה, שזה עתה נמצא לפי הפרסומים, למצער עד שתסתיים החקירה ויוגש כתב אישום.
בפרשה הזו, גיא פלג אינו בוב וודרוורד ויפעת תומר ירושלמי אינה 'גרון עמוק'. פלג היה צריך לסרב לסרטון ולא לפרסמו, לא בהכרח בגלל הנזק התדמיתי העצום לישראל ולחיילי צה"ל בשעת מלחמה (אולי גם מטעם זה, אבל על כך אפשר להתווכח).
פלג היה צריך לסרב לתומר ירושלמי כי קבלת ופרסום הסרטון בנסיבות האלה היו מעשה פסול מבחינת אתית-מוסרית, שיתוף פעולה ועידוד של מעשה בריונות וניצול של כוח המשרה השלטונית. עיתונאי אינו דובר ותפקידו אינו לסייע בידי בעלי שררה סוררים לפרסם פרסומים מגמתיים משיקולים זרים. זה מאוד קשה, והפיתוי אכן גדול, אך אם כך ינהגו עיתונאים בישראל מעתה ואילך - ילמדו חוקרים ותובעים שאין טעם לנסות להעביר לתקשורת חומרי חקירה, והשערורייה הזו תצא מחיינו אחת ולתמיד.
הכותב הוא מרצה בפקולטה למשפטים, המכללה למנהל