במהלך החיים כולנו פוגשים רגעים של סגר, של מחנק, של אתגר. לפעמים זהו משבר אישי, בריאותי, כלכלי או רגשי, ולעיתים תחושת חוסר ערך לנוכח הצלחות של אחרים.
נדמה לנו שאחרים חזקים יותר, מצליחים יותר, מאוזנים יותר - אך האמת היא שכל אחד נושא בתוכו התמודדות שקטה. מה שמכריע את הענין ומבדיל בין אדם לאדם - הוא מה אנחנו עושים מול האתגר: שוקעים בו, מתמלאים ייאוש או מוצאים את הדרך להרים את עצמנו מתוכו.
תפילת החולה - התקווה שלא כבתה
פרשת וירא פותחת בפסיפס מרהיב של ניסים ותפילות. בתוך מערבולת הניסיונות של אברהם, גירוש ישמעאל, צחוקה של שרה, ומהפכת סדום, מבצבץ מסר נצחי: לעולם אל תתייאש. דווקא כשנגמרו המים, דווקא כשתינוק מוטל תחת שיח גוסס, דווקא כשהאם נשברת ובוכה - "וַיִּשְׁמַע אֱלֹקים אֶת קוֹל הַנַּעַר" (בראשית כא, יז). לא את בכי האם, אלא את תפילתו הדוממת של הילד הצמא.
אומר רש"י: "מכאן שיפה תפילת החולה מתפילת אחרים עליו, והיא קודמת להתקבל. "הגר בוכה, אבל הקב"ה שומע את קול הנער, כי כוחה של תפילה הבוקעת ממעמקי הסבל, גדולה לאין ערוך.
המעיין תמיד קיים - רק לפתוח את העיניים
רגע אחר כך, "וַיִּפְקַח אֱלֹקים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם" (בראשית כא, יט). המים לא נבראו באותו רגע. הם היו שם. אבל אדם כואב, אדם מיואש - אינו רואה את הישועה אף אם תונח לפניו. "הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם" (בראשית רבה נג, יד).
כפי שמבאר הנצי"ב (העמק דבר שמות טו, כה), גם במרה, כשמשה זורק עץ למים המרים והם מתמתקים - העץ כבר היה שם. רק נדרש גילוי עיניים. כך גם במצבי שפל: הפתרון קיים, אך מכוסה במסך של ייאוש.
גם גזר דין - ניתן לביטול
הגמרא בברכות י מספרת כיצד הנביא ישעיהו מבשר לחזקיה המלך: "צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה" (מל"ב כ). התגובה של חזקיהו - לא כעס ולא ייאוש אלא תפילה. "וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל" (ישעיה לח, ב). למה אל הקיר? דורשים חז"ל: "מקירות לבו" (ברכות י, ב). ומה השיבו הקב"ה? "שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ... הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה".
יש שראו במילה "קיר" לא רק ביטוי פיסי לאן פנה חזקיהו בתפילתו, אלא משהו עמוק יותר המתקשר גם להפטרת השבוע. חזקיה אומר לנביא ישעיהו, אף שמסר לו למעשה את דבר ה': "בן אמוץ, כלה נבואתך וצא. כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים".
מנין חזקיהו מקבל את הכוחות להאמין שנבואת ה' שנמסרה לו הרגע לא תתקיים? חזקיהו נזכר באותו קיר שבנתה האישה השונמית לנביא אלישע, כפי שנאמר: "נַעֲשֶׂה־נָּא עֲלִיַּת־קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לּוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה" (מל"ב ד, י). האישה השונמית לא התייאשה גם כאשר בנה כבר מת. היא האמינה שיש עוד תקווה, העלתה את גופו אל עליית הקיר וביקשה את אלישע להחיותו. ושם הילד קם לתחייה. חזקיהו למד ממנה שגם לאחר שנראה כי הכול אבוד, אף לאחר גזר דין מוות - יש מקום לתפילה ואין מקום לייאוש.
כוח הרצון והאמונה - גם בגוף האדם
גם המדע המודרני מאשר: כשאדם חי בתחושה שהוא יירפא, כאשר הוא אופטימי ביחס לריפוי, גופו מגיב בהתאם. רמות הורמוני הסטרס יורדות, מערכות הריפוי מתעוררות, והתודעה משפיעה על התוצאה. כוחה של תקווה הוא גם כוחה של החלמה. הדיכאון והייאוש - מכבים מערכות. כאשר אדם נושא עמו אמונה - מתחוללת תנועה חדשה בגופו. אמונה עמוקה ואמיתית בבורא עולם יכולה להוציא אדם מהייאוש.
כוחה של תפילה - נלמד מבנו של חזקיה, מנשה, הרשע במלכי ישראל
רבינו בחיי (על שמות טו, כה) כותב שהתפילה יכולה "לשנות את הטבע, להינצל מהסכנה ולבטל את הגזירה". זו תפילתה של הגר, זו תפילתו של חזקיהו, זו תחינתו של ישמעאל. שערי שמים אמנם ננעלים לעיתים, אך בעבור דמעות - נפתחים פתחים חדשים.
אפילו במקרה של מנשה, שבגללו נמנע חזקיה מלעסוק בפריה ורביה ובגין כך נגזרה גזירה על חזקיה לצוות לביתו כי ימות ולא יחיה. אומר המדרש {דברים רבה, פרשה ב, אות כ} - וּמֶה עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא למנשה ? מְסָרוֹ בְּיַד שׂוֹנְאָיו, מִנַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב לג, יא): וַיָּבֵא ה' עֲלֵיהֶם אֶת שָׂרֵי הַצָבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם... וְהָיוּ מַדְלִיקִין תַּחְתָּיו וְהוּא הָיָה נִשְׂרַף מִבִּפְנִים... הִתְחִיל קוֹרֵא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲרֵי קָרָאתִי לְכָל אֱלֹהוּת שֶׁבָּעוֹלָם וְיָדַעְתִּי שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אַתְּ הוּא אֱלוֹהַּ עַל כָּל אֱלֹהִים... אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הָא רָשָׁע, בַּדִּין הוּא שֶׁלֹא אֶעֱנֶה אוֹתְךָ שֶׁהִכְעַסְתָּ אוֹתִי, אֶלָּא שֶׁלֹא לִנְעֹל דֶּלֶת לִפְנֵי הַשָּׁבִים שֶׁלֹא יְהוּ אוֹמְרִים הֲרֵי מְנַשֶּׁה בִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וְלֹא נִתְקַבֵּל, לְפִיכָךְ הֲרֵינִי עוֹנֶה אוֹתְךָ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב לג, יג): וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ, אל תקרי 'וַיֵּעָתֶר לוֹ', אלא וַיַּחְתֹּר לוֹ, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְסַתְּמִין אֶת חַלּוֹנוֹת שֶׁל רָקִיעַ שֶׁלֹא תַעֲלֶה תְּפִלָּתוֹ לַשָּׁמַיִם, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חָתַר אֶת הָרָקִיעַ מִתַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד וְקִבֵּל אֶת תְּפִלָּתוֹ, (דברי הימים ב לג, יג): וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלָיִם לְמַלְכוּתוֹ.
מה למדנו מהחטופים ששבו
מה שלמדנו מפרשת וירא, ממדרש הגר, מתפילתו של חזקיה, ממדרש מנשה ומבכייה של ישמעאל - ולאחרונה מסיפורם המופלא של לא מעט מהחטופים ששבו, אליה, עומר, אלקנה, מתן, אבינתן, איתן, רום, ועוד, דמויות מופת של ממש, הוא שאין להתייאש לעולם. "אין יאוש בעולם כלל" זו אינה סיסמה חסידית בלבד. זו אמונת יסוד. זהו קולו של הנער שנשמע. זהו המעיין שנמצא. זהו הלב שעדיין חי. ובלב - יש תקווה וחיבור לבורא. ואלו משפיעים באורח פלא גם על מצבו הפיסיולוגי של הגוף ומוציאים אותו מהצרה.