אנחנו שוב בעיצומו של סתיו, לאחר החגים ותפילות הימים הנוראים של שנת תשפ"ו.
גם השנה, כחוקר מוסיקה בקרב עדות ישראל, התאכזבתי - כשם שהתאכזבתי בשנה שעברה - מרוב בעלי התפילה ש"נשאו קולם בקודש" בקהילתי. אלא שבניגוד לשנת תשפ"ה, הפעם גם הבנתי מדוע מלכתחילה לא היה סיכוי שמשהו ישתנה ביחס לדור הצעיר כלפי ה"נוסח" בתפילה.
נדמה כי לדור הצעיר, נכון לעכשיו וכנראה גם להבא, עניין ה"נוסח" איננו עוד גורם בעל ערך. הנוסח נתפס בעיניהם כנחלת הדור הוותיק, ואין זה מעניינם "להתעסק" עם מורשת מוסיקלית (כלומר: נוסח) שמקורה בבתי מדרשם של מבוגרים שאינם מבינים את הרוח הצעירה.
בצעירותנו, בעל תפילה או שליח ציבור ששלט ב"נוסח" היה נחשב ומוערך בקרב הציבור. המתפללים התענגו על האווירה שהשרה נוסח התפילה - אותה נעימה שדורות רבים התפללו לאורה.
אולם כיום, "חזן" טוב נחשב כל צעיר המצליח "להלביש" על התפילה כמה שיותר מנעימות הפזמונים החסידיים או הישראלים, לעיתים בכל שלוש או ארבע מילים - לא כולל מספרי העמודים. כל "חזן" והרפרטואר האישי שלו. אך גם ב"התחדשות" זו לא נוצר ולו ניגון אחד חדש וקבוע לתפילה מסוימת - מעין ראשיתו של נוסח חדש שיכול היה להחליף, ולו במעט, את הנוסח המסורתי שנשתכח.
מעניין לציין כי הדור הצעיר, השולל את ה"נוסח" ומסתייג ממנו, דווקא מרבה להשתמש במונח "חזן" - מונח עתיק לא פחות.
כדאי אפוא להסביר: בתקופת בית המקדש, המונח "חזן" כלל לא התייחס לאדם מעולם המוסיקה. רק לאחר החורבן, כאשר העם החל להתכנס בבתי הכנסת - "מקדשי מעט" - נכנס המושג "חזן" לתחום המוסיקה היהודית. אז נוצר צורך ליצור סדר תפילות חדש שימלא את מקומן של הקרבנות. התפילות הראשונות כללו, ככל הנראה, פרקי תהילים שנאמרו בנעימות שמקורן בבית המקדש.
החזנים - שמשים שתִחזקו את המקדש ודאגו לתפעולו - נחשפו יום-יום למוסיקה הכלית והקולית שנשמעה בו, והצלילים נצרבו בזיכרונם. לפיכך, כאשר התעוררו מחלוקות באשר לנעימות המתאימות לתפילות החדשות, פנו אל אותם חזנים שזכרו את המוסיקה המקורית. כך הפך החזן לסמכות מוסיקלית, ומכאן התפתח מעמדו כשליח ציבור, בעל תפילה מקצועי ובקי, בעל קול ערב, המוביל את תפילת הציבור.
במוקד הדיון עומד הפולמוס על מקומם של המסורת והנוסח בעולם המודרני. אין לכך תשובה פשוטה, אך ברור שיש לגשת לסוגיה בהבנה - הדור הצעיר מחפש משמעות וחיבור רגשי. הנעימות החדשות מציעות להם קצב, אנרגיה וחוויה רוחנית עכשווית. ואם בכך הם מגיעים אל עיקר התפילה - הכוונה והקשר עם הטקסט ועם בורא עולם - הרי שיש בכך ערך רב.
אולם אילו הייתה נוצרת נעימה חדשה, מקורית, שנכתבה במיוחד עבור טקסט תפילה מסוים, ייתכן שהייתי מוכן "לוותר" על נעימת הנוסח הקדומה לטובת הקִדמה. אך לא כך המצב. בעלי תפילה צעירים נוהגים "להלביש" נעימות מוכרות על פסוקים מרכזיים בתפילה - שגם להם נעימות מסורתיות ידועות וקדושות.
כך אירע למשל בשמיני עצרת השנה: בתפילת גשם בבית כנסת ירושלמי שמעתי את שליח הציבור שר את התפילה בנעימת "אבינו מלכנו, תהא השעה הזאת...". חשתי כי זה "הקש ששבר את גב הגמל". מדוע להשתמש בנעימה זו לתפילת גשם, שיש לה נוסח ותיק ומוכר? שתי הנעימות אמנם יפות, אך כל אחת מהן הולחנה לטקסט שונה, וערבוב ביניהן יוצר בלבול וחוסר נאמנות למקור.
חשבתי לעצמי שבחלוף עשרים שנה ייכתב מחקר מקיף שידון למי הולחנה הנעימה - ל"תפילת גשם" או ל"אבינו מלכנו". והמסקנה תהיה כדרכם של חכמים: "איכא דאמרי לכאן ואיכא דאמרי לכאן" - ותשובתו של החוקר תהיה: "תיקו".
פרופ' אורי שרביט ז"ל סיפר לי כי בהיותו בלימודים באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, נהג להתפלל בבית הכנסת Young Israel. בימים הנוראים שמע שם את בעל התפילה שר אחד הפיוטים בנעימת "ערב של שושנים". אורח שהתפלל לצדו התרשם מאוד, ושמע ממארחו את ההסבר הבא באנגלית רצוצה אך בטוחה:
"Yes, this is melody of an ancient Jewish tradition" -
("כן, זוהי מנגינת מסורת יהודית עתיקה").
המהרי"ל (רבי יעקב הלוי מולין), מגדולי פוסקי אשכנז בשלהי המאה ה-14, ייחס חשיבות רבה לשימור ה"נוסח" ולאיסור לשנות מנהג. דבריו, שנכתבו בספר מנהגי המהרי"ל, השפיעו על פוסקים מאוחרים, ובפרט על הרמ"א בהגהותיו לשולחן ערוך.
גם התלמוד הבבלי (ביצה ד ע"ב) מביא את האמרה "היזהרו במנהג אבותיכם", הנוגעת לשמירת יום טוב שני של גלויות - אף לאחר שנקבע לוח השנה. אף שהאמירה אינה מתייחסת ישירות לנוסח התפילה, הרי שרעיון שימור המנהג והמסורת מתוך יראת שמים מקפל בתוכו את חשיבות ההמשכיות גם בעולם המוסיקה הליטורגית.
חוקרי מוסיקה יהודית אף נוהגים לכנות לחנים מסורתיים בשם "לחנים מסיני", גם אם מקורם בן מאות שנים בלבד, כדי להדגיש את קדמותם ולבסס את מעמדם כחלק מהמורשת.
כפי שציינתי, אם הנעימות החדשות מסייעות לצעירים להגיע לכוונה אמיתית ולחיבור רוחני - יש בהן ערך. אולם יש להבין שה"נוסח" איננו רק אוסף נעימות ישנות, אלא שפה תרבותית-היסטורית עמוקה, ששימרה את רחשי הלב של דורות רבים.
הנוסח הוא הבית המשותף של הקהילה לדורותיה. הנעימות המסורתיות נוצרו פעמים רבות כפרשנות מוסיקלית לטקסט, ואין פזמון עכשווי - יפה ככל שיהיה - שיכול לשאת את אותו עומק ומשמעות.
בימים הנוראים בפרט, הנוסח הוא חלק בלתי נפרד מאווירת הקדושה והיראה. עודף "הלבשות" של פזמונים עכשוויים עלול לשחוק את קדושת היום ולהפוך את התפילה החגיגית לתפילה רגילה.
על כן אני מציע דרך ביניים של איזון ומינון:
לשמור על עיקר הנוסח בחלקים המרכזיים של התפילה, לשם שמירת המסורת וטעמה, אך לאפשר הכנסת ניגונים חדשים - במידה ובטעם - בקטעים פחות מרכזיים: פיוטים, קטעי מעבר וסיום, כדי לשתף את כלל הציבור, צעירים וותיקים כאחד.
יש להבהיר כי שליח ציבור השומר על הנוסח איננו "מיושן", אלא שומר על הגחלת מתוך כבוד למסורת. עם זאת, ראוי גם לחדש - אך מתוך כבוד, לא במקומו של הנוסח.
בעל תפילה ראוי הוא זה שמצליח לחבר את כלל הקהל - שומרי הנוסח והצעירים גם יחד - תוך שמירה על כבוד הטקסט, מעמד התפילה וקדושת היום.
מי שיודע לשלב בחכמה בין שמירה למסורת ובין פתיחות מתונה - הוא שליח הציבור האמיתי.