בסוף השבוע שעבר התבשרנו שמדינת קזחסטן מצטרפת ל"הסכמי אברהם". זוהי המדינה הגדולה ביותר באזור מרכז אסיה, התשיעית בגודלה בעולם מבחינת השטח. רוב תושביה, כ־20 מיליון, הם מוסלמים.
הסכמי אברהם נחתמו לפני כחמש שנים בין מדינת ישראל לבין ארבע מדינות ערביות, בתיווך ארצות הברית. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הסביר את השם שנתן להם - "הסכמי אברהם" - משום שגם הנצרות והאיסלאם מייחסים את עצמם לזרעו של אברהם אבינו.
ההסכמים משנים את מצבה הגיאופוליטי של מדינת ישראל ופותחים בפניה אפשרויות נרחבות בתחום ההשקעות, הסחר ושיתופי הפעולה הכלכליים, התיירותיים והטכנולוגיים בתחומי ההיי־טק, הביטחון, האנרגיה, המים והתשתיות האזוריות, וכן חיבור יבשתי בין המפרץ, ירדן, ישראל ואירופה. הם מובילים ליצירת מסגרת אזורית חדשה לשיתופי פעולה, לבריתות ולשיתוף פעולה ביטחוני ומודיעיני מול איומים אזוריים משותפים (בעיקר איראן, ואולי בעתיד גם כלפי ההתעצמות האזורית של טורקיה). בכך הם מחזקים את מעמדה של ישראל בזירה האזורית והבינלאומית ומנרמלים את יחסיה הדיפלומטיים עם מדינות ערביות ומוסלמיות.
להעצמה של מדינת ישראל בכל התחומים הללו יש השפעה גם כלפי פנים - על איכות החיים בישראל, ועל האפשרות של המדינה להקצות יותר משאבים למשימות חשובות בתחום החינוך, הבריאות, החברה והרווחה - וגם כלפי חוץ, על הרצון של יהודים מארצות הרווחה לעלות לארץ, ושל יהודים יורדים לחזור אליה.
כעת ניתן לקצור את פירות ההצלחות האסטרטגיות וגילויי העוצמה הישראלית במלחמה, באמצעות הרחבת מסגרת "הסכמי אברהם" למדינות מוסלמיות נוספות.
אל מול היתרונות הגדולים שההסכמים עתידים להביא למדינת ישראל, צריך לקבוע להם קווים אדומים: אסור שהם יהיו כרוכים במחירים ובוויתורים של מדינת ישראל על האינטרסים הביטחוניים והזהותיים שלה. מדינה שתתנה את הסכמתה לחתום הסכם איתנו בוויתורים בתחומים אלה, בכל אחת מהזירות הביטחוניות שלנו, כולל לגבי "היום שאחרי" בעזה - צריך לומר לה "לא" באל"ף רבתי.
פרשיות השבוע האחרונות מזכירות את "הסכמי אברהם" ההיסטוריים, והם לנו בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים". בשבוע שעבר (פרשת וירא) קראנו על "הסכם אברהם" והברית עם אבימלך הפלישתי בבאר שבע, שבאה מעמדה של כח. ברית הגנה אזורית והסכם כלכלי-חקלאי וחלוקת משאבי המים: "וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ" (בראשית כא כג). "ביקש אבימלך שתי בריתות. האחד שלא יגרש אברהם את בניו מארצם, והשנית שלא ישחיתו להם פירות הארץ, וכו'. ואברהם הודה בדבר ואמר אנכי אשבע" (רבנו בחיי שם).
השבוע אנו קוראים על "הסכם אברהם" עם עפרון והחיתים: "שְׁלֹשָׁה אָבוֹת כָּרְתוּ בְּרִית עִם עַמֵּי הָאָרֶץ, וְאֵלּוּ הֵם: אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב. אַבְרָהָם כָּרַת בְּרִית עִם עַמֵּי הָאָרֶץ כְּשֶׁנִּגְלוּ עָלָיו הַמַּלְאָכִים. וכו'. אָמַר לִבְנֵי יְבוּס לִקְנוֹת מֵהֶם אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה בְּמֶכֶר טוֹב בְּזָהָב וּבִכְתָב לַאֲחֻזַּת קֶבֶר עוֹלָם. וְכִי יְבוּסִים הָיוּ? וַהֲלֹא חִתִּיִּים הָיוּ? אֶלָּא עִיר יְבוּס נִקְרָא יְבוּסִים. וכו'. אָמְרוּ: "אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיתֵּן לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה, כְּרוֹת עִמָּנוּ שְׁבוּעָה שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל יוֹרְשִׁים אֶת עִיר יְבוּס, כִּי אִם בִּרְצוֹנָם". וְאַחַר כָּךְ קָנָה אֶת הַמַּכְפֵּלָה בְּמֶכֶר זָהָב וּבִכְתָב עוֹלָם לַאֲחֻזַּת עוֹלָם. "וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן" (פרקי דר' אליעזר, ל"ו).
זהו הסכם אסטרטגי בראייה לדורות. אמנם אברהם נאלץ לקבל על עצמו את המגבלה העתידית שבו, שלפיה בירושלים תהיה רכישה ולא כיבוש, כדי לזכות בקניית מערת המכפלה - מגבלה, ולא ויתור. אברהם התעקש לקנותה בכסף מלא ולא במתנה, כדי שתהיה שייכת לעם ישראל לדורות עולם: "וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ וְגוֹ' בְּמֵאָה קְשִׂיטָה" - א"ר יודן בר סימון: זה אחד משלשה מקומות שאין אומות העולם יכולין להונות את ישראל לומר גזולים הן בידכם, ואלו הן: מערת המכפלה ובית המקדש וקבורתו של יוסף" (בראשית רבה עט ז).
אברהם אבינו התעקש שהמכר יתבצע במעמד פומבי, ובכתב, כדי שלא יתאפשר להכחישו בעתיד: "'בתוככם' - במעמד כולכם, שלא יבוא אחר ויערער, 'לאחוזת קבר' - שתהא בכתב לאחוזת עולם" (מדרש הגדול שם). אמנם לעת עתה הדתות שמייחסות את עצמן לאברהם מתכחשות לקנייה, ולזכות של עם ישראל עליהם, אבל זוהי האמת, והן עתידות להודות בכך בבוא הזמן.
המדרש מתאר את ההתמודדות עם המגבלה שההסכם יצר לימים, בזמן ירושת הארץ, ואח"כ בזמן דוד המלך: "מָה עָשׂוּ אַנְשֵׁי יְבוּס? עָשׂוּ צַלְמֵי נְחֹשֶׁת וְהֶעֱמִידוּ אוֹתָם בִּרְחוֹב הָעִיר, וְכָתְבוּ עֲלֵיהֶם שְׁבוּעַת אַבְרָהָם. וּכְשֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל רָצוּ לְהִכָּנֵס בָּעִיר הַיְבוּסִי וְלֹא הָיָה יָכוֹל מִפְּנֵי בְּרִית אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". וּכְשֶׁמָּלַךְ דָּוִד בִּקֵּשׁ לְהִכָּנֵס לְעִיר הַיְבוּסִי וְלֹא הִנִּיחוּ אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֹא תָבֹא הֵנָּה" וכו''" (פרדר"א שם). לכן דוד נאלץ למצוא דרך להסיר את הצלמים, ולקנות את העיר בכסף מלא: "וְאַחַר כָּךְ קָנָה אֶת עִיר הַיְבוּסִי לְיִשְׂרָאֵל בְּמֶכֶר זָהָב וּבִכְתָב עוֹלָם לַאֲחֻזַּת עוֹלָם" (שם).
לזכר אבי מורי ר' משה שנוולד ז"ל הכ"מ, שהזדהה בכל ליבו עם מצבם של החטופים, ולא פסק להתפלל להשבתם במהרה.