
השבוע נוכחתי בטקס צבאי של בן משפחה. לאחר חודשים רבים של לחימה, הוזמנו חיילי החטיבה ובני משפחותיהם לטקס הוקרה במרכז הארץ.
בטקס עצמו נוכח רוב גדול של לוחמים הדתיים, מכל המסגרות- ישיבות הסדר, ישיבות גבוהות, דתיים שהתגייסו בגיוס רגיל, ומילואימניקים. למרות כך, נדמה כי מארגני הטקס לא השקיעו חשיבה ומאמץ להתאמה תרבותית.
לאורך כל הטקס היתה שירת נשים ואף בסיום הטקס המרגש, שירת התקווה לווה בשירת נשים. וכך, למרות רצונם להיות נוכחים בטקס, כפי שנכחו בלחימה בכל גופם ומאודם, הם נאלצו לצאת מהאולם שוב ושוב ושוב. האירוע הזה הוא עוד אירוע בשרשרת אירועים שהתקיימו בשנה האחרונה , וזאת למרות האחוז הגבוה של לוחמים דתיים ותורניים. נראה כי היחס אליהם בצה"ל הוא כאל אורחים, והמבנה הבסיסי של המערכת לא מתאימה את עצמה לחיילים הרבים שרוצים בכך.
היו במלחמה אף אירועים חמורים יותר, של לוחמי מילואים שנאלצו לישון באותם אזורים עם בנות, וגם אם נמצאו פתרונות מקומיים- הבעיה לא טופלה באופן מערכתי. כביכול המערכת לא מיועדת לחייל הדתי, ואפשר לעתים למצוא לו פתרונות (או שלא).הדבר הזה מחייב חשיבה בכמה רבדים:
א. הרבנות הראשית-אנו שולחים את בנינו ותלמידינו לצבא מתוך אמונה גדולה בחשיבות הדבר, ועל הרבנות הצבאית אנו סומכים שתדאג שקדושת המחנה לא תפגע. אן שום סיבה שבחור ישיבה או לוחם מילואים ייפגע מבחינה רוחנית בגלל שהוא החליט לקיים מצוות חשובות ולשרת את המדינה ואת עם ישראל בשדה הקרב. זאת תפקידה של הרבנות- לא למצוא פתרונות פרטניים, אלא לייצר את מערכת קדושה וטהורה יותר. בדבר הזה אין מקום לפשרות . זאת לא פריבילגיה, זאת דרישה בסיסית שבלעדיה אין אפשרות לבני תורה מכל המגזרים כולל התורני הלאומי, להיות לוחמים.
ב. רבני הישיבות- אמנם בזמן השירות הצבאי הלוחמים אינם בישיבה- אבל מי אם לא רבניהם ידאגו לשלומם הרוחני? זה לא מספיק שיש רבנות צבאית, הרי המציאות מוכיחה שלמרות הכול, צפות בעיות שהצבא לא עושה מאמץ לפתור אותן, ולפעמים הוא אפילו מייצר אותן. הזכות והחובה לשרת בצבא חייב לבוא עם הבנה שהצבא לא יפגע בבנים ובתלמידים מבחינה רוחנית. אם הרבנים לא יפעילו לחץ מצדם, אל מול ראשי המערכת הצבאית- הבעיות תמשכנה, והיחס אל הדתיים בצבא ימשיך להיות כאל אורחים.
ג. אנשי העשייה, חברי הכנסת- לא פחות מחקיקה שמטרתה החשובה היא להוסיף לוחמים בצה"ל, צריך חקיקה שתמסד את קדושת המחנה. כדי להוסיף לוחמים מהציבור התורני ,הצבא חייב לשנות ראש, להבין שהוא צריך לעלות קומה מבחינה רוחנית, בהתאם לעליית הקומה הרוחנית שחלה בשורות הצבא במלחמה זו יש לאפשר ללוחמים דתיים לשרת בלי חששות רוחניים.
קדושת המחנה היא אשר משרה את השכינה במחנה, "כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך... ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחוריך". זה דבר שאנחנו לא יכולים להתפשר עליו. לא מדובר בזכויות ת"ש אלא בתנאי יסוד, בערך הבסיסי של הצבא של המדינה היהודית. רק כך יוכל צה"ל לנצח, ורק כך נוכל להוביל לתיקון המערכת הצבאית גם מבחינת ערכי הניצחון והמוסר היהודי. הציבור התורני לאומי מבקש לקבל תנאים מתאימים לרוח ישראל סבא והוא מצפה מהציבור החרדי להצטרף לשורות כדי להגביר את קדושת המחנה, בזכות האסרטיביות המבורכת שמאפיינת אותו בכל הקשור לרווחתו הרוחנית . .
והיה מחנך קדוש.