יש משהו מדכא בסיפור השבת גופתו של החלל הדר גולדין הי"ד לקבר ישראל.
לא רק כי הוא נמשך 4,118 ימים של סבל אנושי מצטבר. לא רק כי משפחה אחת נאלצה להפוך למטה מבצעים בוער נגד ממשלתה שלה. אלא כי כל מי שטרח לשים לב ראה את הקטסטרופה מתקרבת במהירות של רכבת משא - ובחר להסתכל הצידה.
שנת 2015. משפחת גולדין מגיעה לוושינגטון ומזהירה בפני נוצרים אוונגליסטים - תחילה להחזיר את הבן, אחר כך לשקם את עזה. הממסד הישראלי נרעש. לא מהמסר, אלא מהעצם שמישהו העז לקלקל את קונצנזוס השקט הנעים: נמשיך להזרים מיליארדים דרומה, והחטופים יחכו.
שלש שנים לאחר מכן המשפחה מגישה עתירה לבג"ץ נגד שחרור גופות מחבלים. הרציונל פשוט עד כאב: אם אתם משחררים את הגופות שלהם בלי לקבל בחזרה את הגופות שלנו, אתם מוכיחים שהמשוואה שווה. יותר נכון - לא שווה. הצד השני מקבל הכול, אנחנו ממשיכים לחכות.
הממשלה דחתה. בית המשפט התחמק. התקשורת התעלמה. אף אחד לא רצה לשמוע על ההיגיון האיתן הזה: אם מפקירים חטופים, יהיו עוד חטופים. זה לא רעיון פילוסופי מורכב. זו אריתמטיקה של כיתה ג'.
שנה נוספת חולפת, המשפחה מגישה עתירה נוספת - למנוע כניסת סחורות לעזה עד להשבת החללים. התגובה הייתה כמעט אחידה: לא מעשי. לא הומני. יגרום להסלמה. כאילו החזקת חיילים במנהרות היא תרגיל בהומניות.
אבל מה שבאמת הרתיח את הממסד לא היו העתירות. זה היה שהמשפחה לא ניגנה לפי התסריט המקובל. היא לא דרשה שחרור אסירים. לא ביקשה "לשלם כל מחיר". דרשה דווקא לעצור את התשלום. להפסיק להזרים משאבים לרוצחים שמחזיקים את בנינו. להתנות כל מעבר, כל משאית, כל שקל - בהשבתו.
זה היה בלתי נסלח. כי זה סתר את כל המנטרה של "שגשוג כלכלי יביא שקט". כי זה איים על מדיניות שממשלות מימין ומשמאל אימצו במשך שנים: תזרימו כסף, תקוו לטוב. אל תקלקלו את ה"הסכמה".
ב-2020 פורצת מגפת קורונה. המשפחה עותרת נגד העברת חיסונים לעזה. העתירה נדחית. חמאס מקבל חיסונים, ישראל ממשיכה לחכות לגופות. אין היגיון. אבל מי צריך היגיון כשיש "אחריות הומניטרית".
ואז הגיע ב-7 באוקטובר.
ופתאום כולם הבינו. פתאום ההיגיון הבריא הבזיק מחדש רק שזה היה במחיר המרתיח של 1,200 הרוגים ו-251 חטופים. פתאום התברר שכשמפקירים חייל אחד, זה לא "אירוע נקודתי", זה מחולל אסטרטגי. פתאום כל מה שמשפחת גולדין צעקה במשך עשור נשמע נכון.
אבל אף אחד לא הודה. לא ביקש סליחה. לא אמר "צדקתם". כי להודות בטעות כזו זה להודות שהייתה דרך אחרת. שאפשר היה למנוע. שהחטופים של היום הם תוצאה ישירה של הפקרת החטופים של אתמול.
היום, אחרי 11 שנים וחודשיים, הבן חזר. לא חי, לגודל צערה, צערו של עם ישראל. חזר בארון, דרך הצלב האדום, בתיאום עם חמאס.
וזהו הלקח האמיתי: במדינה שבה ממשלות בסדרות שונות התעלמו ממשפחת גולדין, שבה התקשורת ייצגה אותם כ"מטרידים", שבה מערכת המשפט דחתה אותם שוב ושוב - הצד היחיד שבסוף שמע להם היה האויב. כי הוא הבין משהו שאנחנו לא: שאומה שמוכנה לשלם ביוקר עבור גופות מחבלים, אבל לא לדרוש גופות של חייליה - זו אומה שאפשר לסחוט לנצח.
חמאס הקשיב. אנחנו לא.