בוקר, שנת 1992, יום רגיל בשוק מחנה יהודה בירושלים.
המחבל עדנאן אלאפנדי, בן 21 ממחנה הפליטים דהיישה, דוקר שני ילדים יהודים קטנים ופורץ בריצה מהירה.
ההמון הזועם דולק אחריו, מבקש לעשות צדק במו ידיו, אך בלה פריינד, בת לניצולי שואה, אם לשמונה ילדים, זורקת את גופה על המחבל. מגינה עליו ומצילה את חייו.
בלה בת לחינוך ברוחו של משה גפני.
21 שנה אחר כך ממשלת ישראל מחליטה לשחרר את אלאפנדי במסגרת עסקת שבויים.
בלה רואה את זה בחדשות ומתפוצצת. "זו בגידה באזרח הישראלי!" היא אומרת לכתבים.
"את מתחרטת שהצלת אותו?" - הם מקשים.
"לא," היא עונה. "הייתי עושה את זה שוב."
זו בדיוק הבעיה שלנו.
אנחנו יודעים שהרחמנות שלנו הורגת אותנו. ועדיין אנחנו עושים את זה שוב. ושוב. ושוב.
עשר שנים לאחר מכן, ב- 30 בנובמבר 2023, גיסה של בלה פריינד, הרב אלימלך וסרמן, דיין בבית הדין הרבני באשדוד, עומד בטרמפיאדה ביציאה מירושלים. מחבל פותח באש. הרב נהרג.
הסיפור של בלה פריינד הוא רק דוגמית מתוך אלפי מקרים של רחמנות על אלה שאינם ראויים לטיפת חמלה.
חמלה ורחמנות שהביאו עלינו את הטבח הנורא ביותר שידע העם היהודי מאז השואה.
אני מדבר על שנת 2008. יחיא סינוואר, הקצב מחאן יונס, חש ברע בכלא הישראלי . הרופאים מגלים גידול מסוכן במוח, שאם לא יטופל, יביא למותו.
אז מה הם עושים? מצילים את חייו.
טיפול יקר. הכל על חשבון משלם המיסים הישראלי.
ד"ר יובל ביטון, רופא השיניים שלו שהבהיל אותו לבית החולים סיפר: "סינוואר בכה כשגילה שיש לו סרטן. שאל שוב ושוב: 'הגידול לא יחזור?' הוא היה מפוחד למות. הצלתי אותו. ובשבעה באוקטובר הוא רצח את אחיין שלי, תמיר אדר הי"ד"
סינוואר כידוע שוחרר בעסקת שליט. עם 1,026 מחבלים נוספים. ובהמשך היה זה שתכנן והוביל את טבח השבעה באוקטובר. האיש שרופאים ישראלים הצילו את חייו גמל להם בטבח אונס וביזה.
אבל אם חשבתם שזה נגמר כאן, יש עוד מקרה הזוי ופחות מוכר שמראה עד כמה הבלבול המוסרי הזה חודר עמוק.
הסיפור של אסראא ג'באעס, מחבלת ממזרח ירושלים. שבשנת 2015 מפוצצת בלון גז ליד מעלה אדומים בנסיון לרצוח ישראלים.
הפיגוע נכשל - שוטר אחד נפצע קל. אבל היא נפצעה באף.
בכלא היא מגישה בקשה: ניתוח קוסמטי לאף, על חשבון מדינת ישראל. בשב"ס של קטי פרי משיבים לה כי יבחנו את הבקשה.
תקראו שוב את המשפט הזה. מחבלת שביקשה לרצוח יהודים דורשת שאלו שביקשה לרצוח יממנו לה ניתוח יופי.
משה חן, השוטר שנפצע בפיגוע ונותר עם צלקות בכל הגוף. נחרד למשמע כוונת השב"ס תחת פיקודו של השר עומר בר לב, לממן ניתוח למחבלת, ופונה בדרישה:
"שקמו אותי ולא את המחבלת". - בקשה טריוויאלית שהזוי בכלל שצריכה להיאמר.
במשך שנים עשרות מחבלי חמאס מטופלים בבתי חולים ישראלים. לפעמים בחדרים ליד חיילי צה"ל שנפצעו.
מהיכן נובע הבלבול העמוק הזה?
איך הגענו למצב של התנהלות הפוכה לגמרי מהציווי - "הבא להורגך השכם להורגו"?
הבעיה מתחילה כשאנחנו לא מגדירים בבהירות מי הם המחבלים הללו.
אנחנו קוראים להם "אסירים ביטחוניים" שבהמשך הופכים ל-"משוחררי עסקאות". לא "רוצחים מתועבים, בני מוות שדינם מיתה".
המילים חשובות.
הן מעצבות את התודעה שמעצבת את המציאות.
מחבל איננו "פושע". לא מישהו שטעה.
כי אם תאב דם המבקש להשמיד להרוג ולאבד כל יהודי באשר הוא. ודינו דין מוות.
עלינו להבהיר נחרצות - המבקש לקחת חיים. יילקחו חייו.
לא נקמה. לא שנאה. צדק.
"הבא להורגך השכם להורגו" - זו לא המלצה. זו חובה קדושה.
למה לא עשו זאת עד היום?
מתוך מוסריות מזוייפת, כי "אנחנו לא כמוהם". כי אנחנו מוסריים. דמוקרטיים.
ובזמן שאנחנו מוסריים - הם רוצחים אותנו.
חוק עונש מוות למחבלים הוא כורח המציאות משלוש סיבות:
אחת - צדק.
האיש שרצח את משפחתך לא צריך ניתוח אף. הוא צריך להיעלם מהעולם.
שתיים - מניעה.
כל עוד מחבלים בכלא - הם קלף מיקוח. 1,027 מחבלים בעסקת שליט. 210 בעסקה האחרונה. עונש מוות מסיים את זה.
שלוש - בהירות.
כשמדינת ישראל תגדיר בחוק:
"מי שרוצח יהודים כי הם יהודים - דינו מוות, בלא אפשרות לפרשנות של החוק" - היא לא רק מענישה. היא מצהירה. היא מסמנת קו אדום.
לצערי הודיע הבוקר הרב גפני וסיעתו דגל התורה, כי יתנגדו לחקיקה שכזו בתואנה של חשש מאכזריות ושפיכות דמים.
אז לא ר' משה. אתה טועה.
אכזריות היא להביא למה שקרה בשבעה באוקטובר. רצח תינוקות. אונס נשים. שריפת משפחות.
בשם החשש מ"שפיכת דמם" של מחבלים, אתם מביאים לשפיכת דם יהודי.
במשך עשרות שנים טעתה המערכת לחשוב כגפני, שרחמים כלפי האויב יהפכו אותנו למוסריים יותר.
התברר שזה הופך אותנו לפגיעים יותר. חלשים יותר. ובסוף - אחראים למוות של חפים מפשע שנרצחו בשם מוסריות מזוייפת.
היום תעלה במליאה לקריאה ראשונה הצעת חוק עונש מוות למחבלים.
האישה שהובילה את החוק הזה היא חברת הכנסת לימור סון הר מלך.
לימור יודעת במחיר האישי הכי כבד מה המשמעות של הרחמנות המוטעית שלנו.
ראש החוליה שרצח את בעלה שולי ופצע אותה כשהיא בחודש התשיעי להריונה- שוחרר בעסקת שליט. חזר לפקד על החוליה שרצחה את מלאכי רוזנפלד. המשיך והיה מפקד בכיר בגדוד חמאס ברפיח. השתתף בטבח השבעה באוקטובר. וחוסל כשכבר היה מאוחר מדי.
לימור אומרת במילים פשוטות: "מחבל מת אינו חוזר לפגע. הוא לא יוצא מהכלא, לא משתחרר בעסקאות, ולא הופך שוב לסכנה לעמנו."
זה לא מסובך. זה לא דורש תזות אקדמיות. זה שכל ישר.
כשהחוק יעלה היום להצבעה במליאה, כל חבר כנסת יצטרך לענות על שאלה פשוטה: אתה עם המוסר המטופש שהרג אלפי ישראלים, או שאתה עם השכל הישר?
זו לא שאלה פוליטית. זו שאלה מוסרית.
שאלה של הישרדות לאומית.
לימור סון הר מלך שילמה את המחיר הכבד ביותר כדי שנבין את האמת הזו.
עכשיו היא נותנת לנו את הכלי לתקן את זה. להחזיר את השפיות. להחזיר את המוסר האמיתי.
תודה לימור.
הצלחתך היא הצלחת עם ישראל כולו.