ניסיונות ההתאבדות לכאורה של יפעת תומר ירושלמי, הפצ"רית לשעבר, מעלים סימני שאלה אודות ההתנהלות סביבה בימים מורכבים שכאלה.
עם גל ניסים-עמנואל, מייסדת מנכ"לית תנועת מש"ה, מילים שעושות הבדל, הפועלת למניעת אבדנות, שוחחנו על האופן בו נכון היה לנהוג בהיבט המערכתי והאישי.
בראשית דבריה מדגישה ניסים-עמנואל כי היא אינה בקיאה בפרטי פרשת הפצ"רית ולכן אינה מתייחסת באופן פרטני למקרה אלא לתופעה ככלל, ומשום כך היא לא מכנה את הפצ"רית כפצ"רית או כאלופה בצה"ל אלא כ'יפעת', ובכך היא מבטאת את הרצון לראות בתופעה כזו המאיימת לפגוע בכל אדם באשר הוא.
ככזו, אומרת ניסים-עמנואל, "יפעת, היא אישה שחווה משבר מתמשך עם לחץ ומתח נפשי מאוד גדולים. ניסיון אובדני לא מגיע פתאום, אלא מדובר בשילוב של הרבה גורמים שנפגשים במצב מאוד אקוטי וקשה". על הפצ"רית אומרת ניסים-עמנואל כי יש לקחת בחשבון נתונים הנוגעים להיותה אדם מוכר בציבוריות הישראלית ויש עליה ביקורת ולחצים מאוד גדולים.
"אבדנות תמיד קשורה באבדן, וכאן יפעת חווה אבדנים משמעותיים במעמדה, בדרגתה, בזהותה וכו'. היא מאבדת הרבה דברים בפרשה המרוכבת הזו. אני מניחה שהיא חווה יאוש קיצוני ותחושה שאין לה דרך לפתור את זה. היא לא רואה אופק ומחר. מבחינת הסובבים שלה היא חשה עול בכך שהיא מביאה בושה למשפחה ולקהילה שלה ולא יכולה לשאת את חוסר האונים הממושך שהיא חווה. זה הלך הרוח של אדם בסיכון אבדני ויש סיכוי רב שיפעת עלולה לחוות את החוויות האלה, מה שאומר שהיא בסיכון אקוטי לאבדנות".
ניסים-עמנואל מבקשת למקד את תשומת הלב למצוקה ולסבל שבהם נמצאת תומר ירושלמי. "זו טרגדיה אישית וקהילתית והיא לב הטרגדיה הזו", היא אומרת, ולשאלתנו אם לא נכון להזכיר את היותה הפצ"רית דווקא על מנת להדגיש את המשבר הכפול הנגרם מנפילתו של אדם בכיר במעמדו, מה שיכול להעצים את סכנת האבדנות, ומתוך כך ממילא את הצורך שהיה על המערכת להפקיד עליה גורם מפקח לפני שמשחררים אותה למעצר בית.
ניסים-עמנואל מדגישה בתשובתה שאבדנות היא תופעה חוצת מגזרים וגילאים. נפגעים בה גם בכירים אך לא רק בכירים, כולל ילדים וזקנים. "בתקשורת אנחנו שומעים על האירועים החריגים של פצ"רית, חייל מילואים, נער שעבר חרם או נער חרדי, אבל מדובר בתופעה שקורית כל יום בישראל ועל הרוב אנחנו לא שומעים. באשר לבכיר, הוא גם מפורסם וגם בעל מעמד שאם מאבדים אותו התהום עמוקה יותר ויש יותר מה לאבד. הנחיתה יותר קשה".
בעקבות דבריה אלה אנחנו מזכירים שעם כל הרצון להבין את מצוקתה של הפצ"רית לשעבר, יש לזכור שהמעשה שבו היא נקטה גרם למצוקתם של לוחמי כוח מאה שאחד מהם התאבד, שניים התגרשו ורבים איבדו את פרנסתם, מה שמחייב את הרחבת תחושת החמלה לאפיקים נוספים.
בהתייחס לאופן בו נכון היה לנהוג על מנת לשמור על חייה של הפצ"רית אחרי ניסיון האבדנות הראשון, אומרת ניסים-עמנואל כי "המחקר מלמד שאבדנות ניתנת למניעה ואינה גזרת גורל. יש מה לעשות, ולקהילה תפקיד קריטי במניעת אבדנות. השלב הראשון הוא להבין את המצוקה. אצל הפצ"רית היינו יכולים לנחש שהיא נמצאת במצוקה אבדנית. המשמעות היא שעלינו להסתכל סביבנו ולזהות מי עלול להיות בסיכון".
"מה עושים? מחזיקים אבדנות ביחד. אם מישהו בקהילה שלי בסכנה אבדנית לא מספיק שאהיה שם לבד אלא צריך לגייס כמה חברי קהילה שמחזירקים את זה ביחד. בנוסף צריך לדבר על האבדנות עם האדם באופן ישיר, לשאול, יפעת האם יש לך תכניות אבדניות? למה יש לך תכניות כאלה, לתת תוקף לחוויה שהיא חווה ולומר לה שעכשיו היא רואה הכול שחור וחוסר מוצא, אבל זה יעבור בעתיד והיא תהיה במקום אחר".
בהמשך הדברים מציינת ניסים-עמנואל את הצורך להרחיק מהאדם הנמצא בסכנת אבדנות אמצעים קטלניים ובנוסף את המחקרים המלמדים על עליה בהיקף האבדנות בחברה אלימה. בשל דבריה אלה אנחנו שבים ושואלים אם מצב בו המערכת משחררת ללא מגבלה כלשהי או פיקוח כלשהו, אדם שעליו מרחפת סכנת אבדנות לביתו שבו לא מעט אמצעים קטלניים, הוא מצב תקין.
ניסים-עמנואל אינה רוצה להפנות אצבע מאשימה כלפי גורם כלשהו אך מציינת שבמציאות של סיכון אבדני יש לייצר סביבה קהילתית שתוכל לנהל את המציאות האבדנית. "אדם בסיכון אבדני צריך אחזקה ואת שיתוף הפעולה שלו לניהול המשבר. אני לא יודעת מי שחרר ולמה שחרר. האחריות בעיניי היא של הקהילה".
האם היה מי שהתנהל ברשלנות ואולי מעבר לכך? השאלה מתחזקת לנוכח דבריה כמומחית לתופעה הקובעת שכאשר מדובר באדם בכיר היורד מגדולתו למצב משברי סכנת האבדנות גדולה יותר ומחייבת הגנה ארגונית, שאלה שמתחזקת עוד יותר כאשר גם אחרי ניסיון ההתאבדות הראשון משוחררת הפצ"רית לביתה ללא פיקוח, אך השאלות הללו עוד תישארנה פתוחות עד לבירור הפרשה כולה. בדבריה מציינת ניסים-עמנואל כי "אדם שביצע ניסיון אובדני נכנס לקבוצת הסיכון מהגבוהות ביותר לאבדנות נוספת. הכתובת על הקיר במיוחד אחרי הניסיון הראשון. בין הניסיון הראשון לניסיון השני המשמעות היא שיש סיכון מאוד גבוה לאבדנות נוספת ולנו יש אחריות להתעורר ולזהות את הסימנים".