לאחר יותר משנתיים מאז נפל במתקפת הטרור הרצחנית של חמאס ב-7 באוקטובר, הובא היום (שני) למנוחות ליאור רודאיף ז"ל, תושב קיבוץ ניר יצחק, שגופתו הושבה לישראל בשבוע האחרון. הלווייתו נערכה בבית העלמין בקיבוץ בהשתתפות אלפים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון.
בני משפחתו נשאו הספדים אישיים מרגשים, בהם שיתפו בתחושות הכאב, האובדן והמאבק המתמשך להשבתו.
רעייתו, יפה רודאיף, אמרה בדבריה: "זו הקלה שאתה זוכה לקבורה ראויה באדמת עליה הגנת ונלחמת. לא לסוף הזה פיללתי, גם אחרי שקיבלנו את ההודעה שנהרגת בשבת הארורה, הראש הבין והלב סירב להאמין. אומרים שהזמן מרפא אבל הגעגוע רק מתעצם. אתה כאן בבית, כמה היית גאה לראות את הילדים שלנו מגלים עוצמות במאבק להשבתך. כמה הם דומים לך, כמה אתה חסר".
היא הוסיפה: "מי ייתן ונהיה האחרונים בהיסטוריה של המדינה. אתמול נסגר עוד פרק כואב וארוך עם השבתו של הדר גולדין הביתה. יש עדיין מאבק להשיב עוד 4 חטופים ורק אז נוכל לסגור את המעגל. עכשיו אני נפרדת ממך לנצח. החצי של השלם שלנו, הדבק של המשפחה שלנו, תודה על 41 שנים של יחד, בטוב וברע. המסע שלך בעולם הזה הסתיים מוקדם מידי, ואני רוצה לבקש ממך סליחה. סליחה שלקח הרבה זמן ושלא באמת נפרדנו בבוקר ההוא".
בתו, נעם כץ רודאיף, התייחסה לרגעי הלחימה האחרונים: "יותר משנתיים שאתה לא פה, אבל אתה כל כך נוכח. לימדת אותנו לצחוק על הכל גם כשכואב, שזה מרפא את הנפש. ועדיין כל פעם שהמחשבות על אותו בוקר מתגנבות אני נחרדת ממה שראית, ממה שעברת. מצאת את אורן והבנת שאין לך איך להציל אותו ואז טל נפגע ואתה מנסה להציל אותו שוב ושוב כשעשרות מחבלים חמושים סוגרים עלייך. בועז רץ אלייך, הספקתי לראות אותו ואת אופק שהיו בדרך אלייך, אני ממש מקווה ששמעת אותם ושהבנת שלא היית לבד. אבל אתם הייתם לבד, לגמרי לבד. הכעס שזה קרה לכם, שהמדינה לא היתה שם שהצבא שהבטיח שתוך דקות הוא יהיה שם. 763 ימים שהפקירו אותך, זה היה מסע ארוך מידי, כואב מידי, מסע ללא סוף טוב אבל סוף סוף - יש לו סוף".
עוד אמרה: "היום אתה בבית כמו שמגיע לך, וקוברים אותך באדמה שיצאת להגן עליה בחירוף נפש. החיים באכזריותם ממשיכים, יש לך נכדה חדשה, שי. היא פלפלת ממש כמוך. היום אנחנו זוכים להיפרד ממך באדמה שלך, עם האנשים שלך, ואנחנו מבטיחים להמשיך להאבק עד האחרון - כולם חייבים לחזור, אין אופציה אחרת. תנוח אבא שלי, תנוח סוף סוף אחרי יותר מידי זמן".
בנו בן סיפר על הקושי לעכל את האובדן: "אבא. שנתיים וחודש זה מלא זמן, יש לי המון לספר, לשאול, לשתף, להתלבט. מתי תשלח הודעה ותשאל מה בא לי לאכול הערב, מתי תתקשר לשאול לשלומי. אתה איתי בכל צעד, בכל נשימה וגם בחלומות בלילה. אוהב אותך אבא אני עוד אבוא לבקר אותך הרבה".
נדב, בנו הצעיר של ליאור, אמר: "אבא, כמה אני מתגעגע לקול שלך, כמה שאתה חסר לי. חסר לי שהיית מתקשר לגעור בי שלא דיברנו הרבה זמן, חסרים לי החיבוקים עם הידיים הענקיות שלך, חסרות לי השיחות איתך, חסר לי עוד כל כך הרבה זמן איתך. נאבקנו עלייך אבא, אתה לא מאמין עד איפה הגענו ומה עשינו בשבילך. נלחמנו עלייך כמו שאתה נלחמת עלינו באותו יום ארור. אתה תמיד היית הראשון לצאת והאחרון לחזור. יש לי כ"כ הרבה לספר לך אבל יגיע הזמן גם לזה. היום הזה הוא סוף סוף בשבילך. אני מקווה שאתה איפשהו נוהג בטנדר עם כלב מאחורה, ושומע בפול ווליום מוזיקה שאתה אוהב. אני אוהב אותך אבא, סליחה שלא אמרתי לך את זה מספיק".