אין דבר שלם יותר מלב שבור

פרשת וירא מסתיימת באחת התמונות המטלטלות בתורה , מותה של שרה אמנו, בסמוך לאירוע העקדה. חז"ל קושרים את פטירתה לשמע דבר העקדה: 'כששמעה שרה שיצחק נעקד ויצא לשלום פרחה נשמתה'. המדרש מתאר תגובה אנושית עמוקה . האם שומעת על סכנת חייו של בנה היחיד, שחיכתה לו עשרות בשנים וילדה אותו לעת זקנה, והלב לא עומד בעומס.

מנקודת מבט רפואית, יש כאן תיאור מדויק של מה שהיום מכונה תסמונת הלב השבור -Broken Heart Syndrome- Takotsubo Cardiomyopathy . זהו מצב פיזיולוגי מוכר שבו הלם רגשי עז גורם לשיבוש זמני בתפקוד הלב, הדומה להתקף לב, כאשר במהלכו הלב מתכווץ, למרות שאין חסימה ממשית בעורקים. לרוב התסמונת חולפת, אך לעיתים היא עלולה להיות קטלנית. מדובר בתגובה חריפה של מערכת העצבים וההורמונים לגירוי רגשי קיצוני, בעיקר אצל נשים. הלב, תרתי משמע, נשבר. מחקרים מראים ששיעור התסמונת גבוה במיוחד בקרב נשים בגיל הביניים או המבוגרות, במיוחד כאשר מדובר באובדן ילד. שרה, שהמתינה עשרות שנים לפרי בטנה, חוותה את העקדה כאירוע גופני נפשי.

התורה מדגישה לנו את עוצמת הקשר הרגשי שבין אם לילד. החיבור בין גוף לנפש, ובין אובדן לאמונה, בולט במיוחד כאשר הקורבן הוא הבן. כל אם יודעת שהקשר לילד חוצה גבולות ביולוגיים , דם, חלב, נשימה, לב. כשנשקפת סכנה לבן, האם חווה תגובה גופנית של ממש , דופק מואץ, רעד, שיבוש נשימה. אצל שרה, כך ניתן להבין, השמועה על עקידת יצחק לא הייתה רק חדשות רעות אלא זעזוע עמוק של מהותה כאם, של עצם זהותה.

המדרש מתאר כי השטן בא בדמות יצחק וסיפר לה את אשר אירע, וכששמעה שניצל ולא נשחט, פרחה נשמתה. יש בכך תובנה עמוקה: לעיתים דווקא המתח שבין חרדה קשה לבין הקלה, בין שיא המצוקה לרגע התקווה, הוא שמערער את האיזון. גופה של שרה לא עמד בעומס הרגשי ובטלטול שהיא חוותה, בין בשורה לבשורה.

חז"ל אינם מציגים את מותה של שרה כחולשה, אלא כעדות לעומק הרגש וליכולת הנשית להרגיש את עוצמות החיים והמוות עד תומן. דווקא משום ששרה מגלמת את שיא האמונה והמסירות, היא גם זאת שגופה מגיב בעוצמה לאובדן הפוטנציאלי של בנה. ולא במקרה נאמר לאחר מותה: 'ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה'. היכולת לבכות, להספיד, לעבד את הכאב, היא חלק מתהליך ההחלמה.

התורה כמעט ואינה מספרת את קולה של שרה בעקדה. אין תיאור של שיח, של תגובה. אולי בכך מבקשת התורה להזכיר לנו את השתיקה הנשית מול טראומות, את כאבן של אימהות לאורך הדורות שאינו מושמע, אך נושאות בלבן את הדאגה ואת האובדן. מותה של שרה הוא קריאת התעוררות , להקשיב ללב האימהות, לאפשר מקום לביטוי רגשי אמתי לפני שהכאב הופך לגופני. בעידן שבו נשים מתמודדות עם אובדן, עם טיפולים קשים או עם פרידות, יש חשיבות עצומה להכרה בכך שהתגובה הגופנית היא חלק ממארג שלם - רגשי, רוחני ונפשי.

במותה של שרה אנו לומדים על חשיבות ההקשבה לגוף, על האומץ להרגיש, ועל התפילה שגוף ונפש יישארו מחוברים, גם ברגעים של שבר. כמו אז, גם היום, ישנן כל כך הרבה נשים בדמותה של שרה - נושאת בלבה את עוצמות החיים, וגם את השבר שלהן, באותה נשימה.

וזאת גבורה.