לאחר למעלה מאחת-עשרה שנים קיבלנו את גופתו של סגן הדר גולדין הי"ד.
הסחר בגופה הקדושה נמשך עד הרגע האחרון, ועתה סוף סוף הוא מובא לקבורה באדמת ארץ ישראל, אחרי עשרות פעולות של לוחמינו לחלצו משיני האויב המר.
אם בפרשת וירא הוצב בפנינו עולם מול עולם - עמוד החסד, הצדקה והמשפט של אברהם אבינו אל מול עולמה האכזרי של סדום ומערכת המשפט המושחתת שבה - הרי שבפרשתנו אנו למדים על עולם חסד של אמת, בעולמו של אברהם אבינו, ומכאן לזרעו אחריו עד ימינו אנו, במחנה "שורה" ובכלל.
זהו עולמו של חסד אמיתי, מול עולמם של אנשי חת ועפרון נשיאם - הסוחרים בגופת שרה אמנו ומלינים את קבורתה תמורת בצע כסף - ועד אנשי החמאס הסוחרים בחטופינו.
"לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם" (תהילים ט"ז). אומר רש"י: "בשביל הקדושים אשר הם קבורים בארץ, אשר התהלכו לפניך באמת. ואדירי כל חפצי בם - הם האדירים אשר כל חפצי בם וכל צרכיי נעשים בשבילם". ובעז"ה כל החטופים שאינם בין החיים יהיו אף הם קבורים בארץ הקודש.
"וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" - ואף שארץ ישראל כולה הובטחה לו, בעודו אונן ומתו מוטל לפניו, אין הוא יכול לקבור את שרה אמנו עד שיסיים משא ומתן מכוער ומייגע לרכישת חלקת קבר. סחר בגופה, מהדורה קמא. גופת שרה אמנו שקבורתה מתעכבת. אמנם אומר אברהם לבני חת: "תנו לי", שאם לא תתנו לי - אקח מן הדין, שהרי גר ותושב אנכי (רש"י). אך אז מתחילה התעללותם של בני חת - התעללות נפשית וצינית, עטופה בדברי חנופה ונופת צופים, המוכרת לנו כל כך גם בימינו.
הם אומרים לו: אתה גר ותושב, בשבילנו אתה הרבה יותר - "נְשִׂיא אֱלֹקים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ". כל הכבוד שאתה גר בקרבנו, אך אחוזת קבר לזר - לא ייעשה כן במקומנו. כאומר: אתה עולה כיתה, אך לא בבית ספרנו. אברהם מנסה מו"מ ישיר עם עפרון הנשיא, ומבקש "פגעו לי בו" - כבדרך אגב - כי רק כך יש סיכוי. בקשה פורמלית הייתה נתקעת בביורוקרטיה. כדי להקל על העסקה מצמצם אברהם את בקשתו למערה בלבד, ולא לכל השדה, ואף מדגיש שאינו מבקש טובה - ישלם "בכסף מלא". עפרון, איש הסוחר בעפר, מכנה זאת מתנה - אך דורש שהעסקה תהיה "לעיני בני עמי", ומוסיף עיכוב נוסף עד לקבורה בפועל - לא פחות מארבע מאות שקל עובר לסוחר.
חת היה נכדו של חם ונינו של נח. עשו אף נשא נשים מבנות חת. אולי ניתן ללמד עליהם זכות כלשהי - לא על דרכם הקלוקלת במשא ומתן, אלא על עצם המכירה ולא הנתינה במתנה. הרי אמר רבא בר מחסיא בשם רב: "הנותן מתנה לחברו - צריך להודיעו". הקב"ה אכן הודיע לאברהם על הבטחת הארץ לו ולזרעו אחריו, אך האם בני חת, שהיו כאן מאות שנים קודם, ידעו על כך? (כך נזכרים החתים גם באגרות תל-אל-עמארנה ובמצבה מצרית שנמצאת בלובר).
ומכל מקום - מעז יצא מתוק: "וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת קָבֶר" - אומר רש"י: "תקומה הייתה לשדה - בעברה לרשות אברהם". כבר אז החלה המלחמה על התקומה. רכישת מערת המכפלה וקבורת שרה אמנו בה - הן קניין ראשון בארץ ישראל, קניין ממשי על פי דין.
הרמב"ן מדגיש כי דווקא אריכות המשא ומתן מוכיחה את תוקף הקניין שנעשה לעיני כל בני חת. וכדברי המדרש: "זהו אחד משלושה מקומות שאין אומות העולם יכולין להונות את ישראל לומר גזולים הם בידכם - מערת המכפלה, בית המקדש וקבורתו של יוסף" (בראשית רבה עט, ז).
לאורך ההיסטוריה קמו עמים שטענו "אין תקומה לישראל" - אך המדרש משיב: להפך. "אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי - כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי" (מיכה ז', ח'). הקב"ה מהפך במעשיהם של רשעים - ואין להם תקומה. אך ישראל נופלים וקמים: "שָׁם נָפְלוּ פֹּעֲלֵי אָוֶן דֹּחוּ וְלֹא יָכְלוּ קוּם" (תהילים לו, י"ג) - וישראל קמים (ילקוט שמעוני, רמז תקנ"ז). תקומה שהחלה אז, במעשה אברהם, וניכרת כיום בתקומת ישראל בארצו.
עמד אברהם לפני בני חת, וידע שאין די בהבטחת הארץ או בדברי ה' "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ". כדברי חז"ל - כל זאת "כדי שתהא נוחה ליכבש לפני בניו", אך עדיין דרוש כיבוש בפועל. הבטחת ה' היא יסוד, אך המעשה - ההליכה, הקניין, הקבורה - הם שמקנים את הזכות בפועל.
הקבורה עצמה - מצווה מן התורה. הגמרא (סנהדרין מו:) לומדת ממצוות "כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא" כי יש לקבור את המת ביום מותו. כך פוסק הרמב"ם (הלכות אבל י"ב). המצווה מוטלת בראש ובראשונה על הקרובים, אך כאשר אין - או כאשר מדובר בקדושי ישראל שנהרגו על קידוש השם ונחטפו בידי אויב - החובה מוטלת על כלל ישראל ועל צה"ל כשלוחו. מעבר למצווה, יש איסור הלנת המת - "לֹא תָלִין ... כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא".
אברהם לא הסתפק בקבורה - אלא ביקש לקבור דווקא במערת המכפלה, בארץ ישראל. הגמרא בירושלמי (כלאים ט, ג) שואלת: מדוע ביקש יעקב להיקבר בארץ ישראל? ומשיבה: כי הארץ נקראת "ארצות החיים" - טובה היא לחיים ולמתים. אבן עזרא כותב: "ונזכרה זאת הפרשה להודיע מעלת ארץ ישראל על כל הארצות לחיים ולמתים".
מורנו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל לימד, כי עצם קבורת המת בארץ ישראל היא אחיזה בקרקע - קשר נצחי לארץ גם לאחר המוות. זכות גדולה היא להביא לקבר ישראל, ובמיוחד ברגבי אדמת הקודש, בעולם שבו רבים כל כך לא זכו לקבורה כלל - מדור המבול ועד מגפות, ועד ששת המיליונים שנספו בשואה ללא קבר.
אך באה התקומה. ותקומה זו כוללת את חסד האמת שבו החל אברהם אבינו - החסד להביא כל לוחם לקבר ישראל. אין דומה לכך בעולם כולו - לא ברגישות, לא במסירות, לא בכבוד לגופות הנופלים. אמנם זעקת המשפחות מעלה את המחיר אצל האויב, אך גם מעלה את דמותו של עם ישראל כולו - עם שחייו וקדושת מתיו שזורים באותו חוט של חסד ואמונה.
עולם מול עולם. עולם של חסד - שבו כל גופה קדושה מטופלת בקדושה ובטהרה - מול עולם של רשעה, שבו גופות מושלכות לבור.
כתב בני יונתן, בעת שעבד במלאכת הקודש בקיבוץ בארי, ממחרת אותו "שמחת תורה" ומאז ועד עתה:
לַשּׁוֹאֲלִים אוֹתִי לִשְׁלומִי:
מִתְהַלֵּךְ אֲנִי בֵּין הַחַיִּים,
אַךְ פּוֹסֵעַ וּמַבִּיט הַיְשֵׁר בְּגוּפוֹת הַמֻּטָּלוֹת בְּאֶמְצַע הַדְּרָכִים.
נֶעֶקְרוּ הַחַיִּים.
לָבוּשׁ בִּגְדֵי לָבָן עִם מַחֲשָׁבוֹת עַל חִדְלוֹת אוֹתָם חַיִּים צִבְעוֹנִיִּים,
דָּרוּךְ וּמוּכָן בְּכָל עֵת בִּכְפָפוֹת שְׁחֹרוֹת וְשַׂקִּית מִמְצָאִים.
ה' נָתַן וַה' לָקָח, אֱלוֹקִים הִסְתִּיר פָּנָיו לְעַמּוֹ, וְהָרַחֲמָן יָאִיר פָּנָיו בִּמְהֵרָה.
"יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ."
אשרי העם שככה לו, ואשרי העם שזהו הדרו.
"וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹקים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ" - הדר בנשמה העליונה שנתת בו. ובהשגחתך חסרתו רק מעט מהמלאכים, ועטרתו בכבוד והדר - כי הוא מתעלה על כל חי.
הכותב הוא יו"ר חברת הנדל"ן 'ציפחה אינטרנשיונל'.