גבעות, חוות ומה שביניהן: עושים סדר במפת ההתיישבות

"תגיד, למה אתם לא עולים בצורה מתואמת עם מערכת הביטחון כמו החוות המאושרות, לא עדיף לחסוך את כל העימותים והבלאגן?", ו"בכלל מה ההבדל בעצם בין גבעות לחוות?".

את השאלות האלה אני שומע הרבה, ובצדק, אז נראה שהגיע הזמן לצלול לפרטי מפת ההתיישבות ביהודה ושומרון ולנסות לעשות סדר בדרכי הפעילות השונות. לפני שנתחיל, חשוב לציין ולהדגיש שאלו ואלו דברי אלוקים חיים. כולם יהודים יקרים ומסורים, אוהבי הארץ בגופם, שתופתעו או לא גם מקיימים שיתוף פעולה הדוק במגוון תחומים למרות חילוקי הדעות שקיימים לעיתים. יתרה מכך, ישנו "רצף" שמטשטש ב"ה את הגבולות בין תנועות ההתיישבות השונות, ולא תמיד ניתן יהיה להצביע על נקודה כלשהי ולשייכה באופן מובהק לאחת מהן. אך כדי להבין מהן העקרונות המרכזיים של כל תנועה כזו ובעיקר מה תפקידה בכוח היום, נתמקד בכוונה בקצוות השונים.

נפתח בסקירה קצרה של צעדי הפעילות לדורותיהם מתחילת היציאה מהגדרות ועד היום. הגבעות הראשונות, אלו שזכו לאחרונה למיתוג מחודש בשם "ההתיישבות הצעירה", נולדו בעקבות תפיסת העולם שעמדה בבסיסו של ויכוח ארוך שנים בין אנשי הגבעות הראשונים ל"הנהגת ההתיישבות" ותנועת אמנה - מה יכריע את גורל יהודה ושומרון. האחרונה גרסה שמאסה של תושבים, חצי מיליון לפי היעד שהוצב אז, תבטיח שליטה יהודית פה. אנשי הגבעות לעומתם, הסבירו שגם אם יחיו כאן מיליון תושבים ויכפילו את הישובים הקיימים בפי ארבעה - אך יתרכזו בבנייה רוויה מאחורי גדרות, יהפכו אלו חיש מהר למובלעות בתוך המדינה הפלסטינית. ובתמצות: כמות הדונמים או מספר האנשים. אינני זקן גדול, אך בויכוח הזה שהחל עוד בתקופת הוריי ולווה לעיתים בבוז וזלזול לאנשי הגבעות, עוד "זכיתי" לחזות במו עיניי עד שהמציאות ניצחה לבסוף.

הגל הראשון של הקמת הגבעות בידי אברי רן, רונן ערוסי, פטי תור ועוד שהפכו ברבות השנים לישובי ההתיישבות הצעירה, דעך בתחילת האינתיפאדה השניה והותיר אחריו חלל ריק ועבודה רבה. הזעם הציבורי שהגיע אחרי הגירוש ופינוי עמונה האלים, הצליח להחזיר את הרוח החלוצית לעם ישראל ובעיקר יצר רצון עז להביא לפריצת דרך שתעצור את שרשרת הנסיגות. כך קמו להם ארגונים כמו 'נוער למען ארץ ישראל' שהובל בידי תלמידי הרב לוינגר, שהחלו במבצעי היאחזות ברחבי יו"ש. הסיסמא הייתה - לפרוץ את גבולות ההתיישבות. גבעות רבות אף הוקמו לעיתים מאות מטרים בודדים מגדר הישוב הסמוך, אך גם עליהן התנהלה מלחמה עולם. הכלל היה ידוע לכולם: כשהמצור יובקע, גם אם בדמות גבעה צמודת גדר אך מצידה השני, כבר לא יהא ניתן לעצור עוד את ההתיישבות מלפרוץ החוצה. תקופת המאבק הזו שארכה כמעט עשור ראויה לספר בפני עצמה, ולו רק בשל העובדה שפעיליה המשיכו להאמין ולהתעקש למרות שנתקלו בחומה בצורה מצד רשויות המדינה. עשרות נסיונות היאחזות בוצעו בעשור הזה, אך את אלו שהצליחו להחזיק בשטח לתקופה ארוכה אפשר למנות על כף יד אחת. מלחמת החורמה שניהלה המדינה על ידי זרועותיה השונות כנגד כל ניסיון התיישבות מחוץ לגדר, היה מטורף בכל קנה מידה. צוותי משימה מיוחדים שפשטו השכם והערב, הרס מדי יום, מעצרים, צווים מנהליים, החרמות ציוד אישי ומה לא. כמעט כל פעיל מאותם השנים מחזיק היום ב30 תיקים פליליים לפחות, מעצרי שווא לגמרי, שנפתחו לו בעקבות פעילותו. לעיתים ספגה הגבעה מהיום הראשון להקמתה מסע התנכלות אינטנסיבי ונשברה, אחרות הפגינו עקשנות והצליחו להחזיק במקום נוכחות יהודית במשך שנה ושנתיים ובודדות שמרו על הגחלת לאורך שנים.

אולם כמו כל מאבק עיקש, בסוף סדקים החלו להיראות בקיר הבטון. זה החל לפני כ9 שנים, במקביל להתפכחות ראשונית של הציבור בנוגע לחשיבות השליטה בשטחים הפתוחים ובעקבות תובנה שחלחלה במערכת ש"את נוער הגבעות אי אפשר לשבור". הדאגה במערכת הביטחון התעצמה, נוכח העובדה שהתמיכה בגבעות הלכה וגדלה, המעגלים התרחבו וכמוהם גם הפעילים בשטח. ואם לא די בכך, גם צעדי ההתנכלות שבעבר נתקלו באדישות מצד מרבית תושבי יו"ש, החלו לעורר ביקורת הולכת וגוברת.

אז מה עושים במדינת ישראל עם פעילות שאי אפשר למגר? מנסים לנתב אותה לכיוונים נוחים יותר וקלים להכלה. המשטרה יודעת על 200,000 איש שמתכננים לחסום כביש ראשי? היא תיצור קשר בהקדם עם המארגנים ותנסה להגיע לדיל: תחסמו כביש צדדי במקום או רק לפרק זמן קצוב, ובתמורה לא נפריע לכם. אי אפשר למגר את חמאס? ננסה לקנות אותו בהטבות ובמקביל נחזק את הפת"ח. נכון שגם הם טרוריסטים מדי פעם, אבל כאלו נסבלים יותר.

מודל חדש גובש בשיתוף פעולה עם גורמים בהתיישבות שזיהו את שעת הכושר. נקודות חדשות יאושרו מעת לעת מחוץ לגדרות, אך רק במקומות מסויימים. מספר קריטריונים בלתי רשמיים נקבעו למאחזים שהמערכת הסכימה להכיל: רק באדמות מדינה, כמובן, ולעיתים אף בתוך "קו כחול" של יישוב שנמצא מחוץ לגדר, משפחה אחת בלבד, מבנים ארעיים כמו קרון נייד או אוהל, ולרוב רק באזורים דלילים בערבים ופחות שנויים במחלוקת כמו בקעת הירדן ואזורי ספר אחרים. גם חלק מהנקודות הללו לא זכו לשלווה מוחלטת והתבקשו לקפל ולהעתיק את משכנן למקום אחר באזור מספר פעמים, אך לאחר תקופה מסויימת זכו לשקט המיוחל. כך קם לו למעשה "פרוייקט החוות" המאושרות שהלך והתרחב עם השנים.

במקביל, המשיכו לפעול ביהודה ושומרון אנשי הגבעות שאחרי שנים ארוכות זכו סוף סוף להצלחות ראשונות בשטח. לא אשכח את ההתרגשות שהייתה מנת חלקם של כולנו עם הצטרפותן של המשפחות הראשונות לפני כ8 שנים אחרי תקופה ארוכה של נוכחות בחורים בלבד. בשנים שלפני, קיומה של משפחה בגבעה היה בגדר חלום, משום שתכיפות הפינויים והתנאים הקשים ששררו באותה התקופה פשוט לא אפשרו דבר כזה. אם בחורים עקשנים וותיקים בקושי החזיקו את הראש מעל המים, על משפחות לא היה אפשר בכלל לחשוב. אבל גם זה השתנה, וככל שהתמיכה הלכה וגדלה - כך הרדיפה התמתנה, התנאים השתפרו, ומשפחות קרביות יכלו סוף סוף לעשות את הצעד המיוחל.

אט אט הפכו מאבקי הדגל למקומות עורפיים שהתבססו והפכו לישובים קטנים, ואת מקומם החליפו נקודות חדשות, קדמיות ואסטרטגיות יותר.

אפשר ממש לשרטט את האבולוציה שתמחיש עד כמה גבולות ההכלה של המערכת קפצו קדימה משנה לשנה. זה התחיל ממלחמת חורמה בכל נקודה מחוץ לגדרות הישובים, עבר ל"אתם סמוך לישוב קיים? בסדר, רק אל תלכו לעומק השטח", המשיך ל"העיקר שתהיו באדמות מדינה, לא משנה איפה", דילג בתוך זמן קצר ל"טוב, גם אדמות סקר זה עובר", קפץ אחרי מאבק נחוש ל"העיקר שתהיו בשטחי C ולא בשטחים אחרים" ועומד היום איפשהו באזור חיוג של "מקומות בשטחי B 'בלי חיכוך עם ערבים' נוכל להכיל". לא ירחק היום בעז"ה שנראה התיישבות בדרך המלך גם בעומק הערים שנסוגנו מהם בהסכמי אוסלו.

בהתאמה, ככל שהגבעות וחוות שאינן מאושרות פרצו קדימה והרחיבו למעשה את גבולות ההכלה של המערכת, נאלצה זו לשחרר עוד מרחב פעולה לחוות המתואמות שניצלו זאת בצורה מעולה. בשילוב של החום הציבורי שנוצר עם חשיפתה של תוכנית פיאד להקמת מדינה פלסטינית, הזזת קו המאבק קדימה ללא הפסקה על ידי הגבעות ורתימת גורמים אוהדים במערכת הביטחון לנושא, הצליחו בחוות להשיג עוד ועוד אישורים מעל ומתחת לשולחן לפעולות מרחיקות לכת יותר. כשמסתכלים היום על מה שהחוות מצליחות לעשות בצורה רשמית ובגיבוי המערכת, אין ספק שמדובר בדברים שאפילו לא הופיעו בחלומות הורודים ביותר אך לפני עשור.

אם נסקור רגע בהילוך מהיר את כברת הדרך שעברה ההתיישבות בעשור האחרון, נראה שהגבעות שהחלו במאחז נרדף של שלושה בחורים הפכו לישובים עם 25 משפחות וממשיכות לפרוץ בימים אלו לעומק שטח B, והחוות שהחלו בקרון אחד שהוצב מתחת לרדאר עולות כיום בגאון ולאור יום בכמות סיטונאית, כשהן זוכות להגנה רשמית מטעם הצבא. ביניהם נוצר ברמת השטח שיתוף פעולה פורה במגוון תחומים, החל מסיוע באירועים ביטחוניים וכיבוי שריפות, דרך עזרה לוגיסטית וכלה במפגשים חברתיים לליבון נושאים אידאולוגים והחלפת חוויות.

****************

עד כאן לכאורה הכל טוב ויפה. 2 תנועות התיישבות שמשלימות אחת את השניה ועושות חיל בשטח כל אחת בתחומה. אלא שלצערנו ההבנה הפשוטה הזאת טרם חלחלה לחלק מהגורמים שלא רק שאינם פועלים כדי לשלב ידיים למען גאולת הארץ, אף שוללים מכל וכל את קיומה של תנועת הגבעות והחוות פורצות הדרך. קוצר רואי, היעדר חזון, מונופליזם, חשיבה נד"לנית או קבעון תפיסתי. הסיבות לכך רבות ושונות ולא אכנס אליהם הפעם, משום שהטור הזה איננו מופנה אל הגורמים הללו אלא לציבור הרחב אוהב הארץ.

אז אם נחזור רגע לשאלה המתבקשת בתחילת הטור, למה כיום כשחוות מאושרות עולות בכמות סיטונאית בדרך המלך עדיין אנחנו מתעקשים לעלות למקומות בלתי מאושרים שכרוכים בעימותים ופינויים? לפני שאענה על השאלה הזו במספר רבדים ניתן כאן כמה נתונים לצורך הבנת התמונה הכוללת.

בהסכמי אוסלו נקרעו חבלי יהודה ושומרון לשלושה חלקים, A, B וC. מבחינת התיישבות, נותרה מדינת ישראל עם שטחי C בלבד, כך שאחוז השטח שהועבר לידיים ערביות עמד על 40 אחוז. הנתון הזה מתעתע, משום שאם מורידים מהמפה את בקעת הירדן שנמצאת בקונצנזוס ציבורי, מיועדת לסיפוח ודלילה מאוד בכפרים ערבים ובוחנים את השומרון, בנימין ויהודה לבדם הנתונים מדאיגים הרבה יותר. אם ניקח את האזורים הללו בלי בקעת הירדן, נגלה שכמעט 60 אחוז נמצאים בשליטת הרש"פ כיום. נמשיך? אחרי שמורידים את החלקים המזרחיים והמערבים של האזורים הללו שגובלים בבקעה או במרכז הארץ, נשארים עם גושים ערבים אימתניים שביניהם פה ושם איים בדמות שטחי C. וזה לא הכל. רק מחצית משטחי C מוגדרים כאדמות מדינה, ככה שנותרנו בסוף עם פחות מ20 אחוזים ביד. אם נחדד זאת בצורה ברורה: בשדרת ההר המרכזית, זאת שאמורה לפי התוכניות הערביות להוות לב המדינה הפלסטינית, לא ניתן בכלל להתיישב במרבית השטח אפילו לפי המדיניות התומכת היום של הממשלה ואלוף הפיקוד.

מתוך ההבנה שהמערכה משתנה ומתקדמת כל הזמן וישנם עוד אזורים נרחבים שמוכרחים להציב בהם דריסת רגל יהודית, החלטנו בשנתיים האחרונות בגבעות לרכז מאמץ בפריצת השלב הבא - שטחי B ומקומות שמוגדרים באיוולת "קרקע פרטית פלסטינית". את המערכה על אדמות המדינה בשטחי C מנהלות בצורה טובה כיום החוות המאושרות, ולכן כמי שמסוגלים לספוג את האש ולפרוץ את המשוכות הראשונות הגיע הזמן לעבור הלאה לשני האזורים שנמצאים עדיין מחוץ לגבולות ההכלה של המערכת. התחלנו במיפוי של האזורים הניתנים להבקעה באופן ראשוני בשטחי B, בניית תוכניות התיישבות ורצפים טריטוראלים וגיבוש גרעינים שמתאימים למשימות קשוחות כאלה. 7 נקודות התיישבות אסטרטגיות זכינו להעלות לשטח רק בארבע החודשים האחרונים, ויחד עם גבעות שעלו בשנתיים האחרונות ישנן כבר קרוב ל10 נקודות שממוקמות בשטחי B. היד בעז"ה עוד נטויה וגרעינים נוספים עתידים לעלות בקרוב. יחד איתנו פועלות גם חוות "לא מאושרות" שהחליטו לצאת מהגבולות ששורטטו להם ולהיאבק בגזרתם בהשתלטות הערבית בלי כפפות ומגבלות.

חכמה בגויים תאמין, אומר המדרש, ולכן אם היה מעט שכל לגופים הרשמיים היו לומדים מאויבנו כיצד יחד עם ניהול הפעילות באמצעות הזרוע הרשמית, נכון לנהל שיתוף פעולה הדוק עם גופים בלתי רשמיים שיבצעו את הדברים שנמנע מהם לעשות בדרך המלך.

בפועל, למגינת ליבנו, המצב רחוק מאוד מכך, ותנועת אמנה למשל שהבינה באיחור טראגי את חשיבות ההתיישבות בשטחים הפתוחים והחלה לתמוך בפרוייקט החוות המאושרות, נלחמת היום בגבעות ובחוות פורצות הדרך. זה מתבטא לא רק בהפקרת דמם של הפעילים בשטח בתמיכה בהחלטות מסכנות חיים כמו מניעת תקני הגמ"ר ומרכיבי ביטחון, אלא גם בדחיפה ממשית של אלוף הפיקוד לביצוע פינויים והרס בנקודות הללו. וזה לא רק אמנה. חלק מראשי המועצות שרויים אף הם בבלבול עמוק ומנסים לסכל באזורם כל ניסיון לפריצת הגבולות שהמערכת שרטטה והתוותה.

התפיסה הזאת מסוכנת והרסנית מכמה סיבות, ועלולה להביא חס ושלום לניצחון של אויבנו. ראשית כל מהסיבה הפשוטה שהמציאות לעולם אינה סטטית. או שתחתור קדימה או שתאלץ לסגת אחורה עם הזמן. בשנים שההתיישבות עמדה במקום, נגסו בנו שוב ושוב בדמות פינוי עמונה, תשעת הבתים בעפרה, נתיב האבות, דריינוף ועוד. השמאל היה הכי רחוק שיש ממלחמת מאסף, ויכל בשקט ובאכזריות לתכנן את מהלכיו. למנהל האזרחי לא היו גבעות חדשות להרוס, ומשאבי הפיקוח והאכיפה הופנו באופן טבעי לעדי עד, אש קודש וגבעות יצהר - המקומות הקודמים בשרשרת המזון. זה כל כך פשוט ובהיר: אם תעצור את המאבק על גבול מסויים, זו רק שאלה של זמן עד שהוא יחל ללכת אחורה ולהצטמצם. ולכן לו יכלה אמנה לסלק בלחיצת כפתור את עשרות הגבעות והחוות פורצות הדרך, לא רק ארץ ישראל בכללותה הייתה נפגעת - גם החוות המאושרות שלה עצמה היו סופגות אש אחרי שהפוקוס והמאבק היו עוברים אליהם ברגע.

זאת כאמור הסיבה הפשוטה ביותר ואפילו האגואיסטית לחשיבותן של הנקודות הבלתי מאושרות. אבל זה הרבה יותר מזה. כדי לשלוט ביהודה ושומרון, למנוע מדינה פלסטינית ולהגן על הישובים הקיימים, פשוט אי אפשר להסתפק בגושי התיישבות וכמה רצועות ו"איים". רוצים למנוע מכביש 60 בבנימין להפוך ל"מסדרון חווארה" ארוך? נעים להכיר, תצטרכו להתיישב בהרים החולשים על הציר שמתחלקים בין סטטוס של "שטח B" ל"קרקע פרטית פלסטינית". רוצים להגן על עפרה וגוש שילה מפני חנק של בנייה ערבית? גם פה תתקלו בשטחי B, כמעט ברגע שתעברו את שביל הביטחון בישוב. מבינים את הצורך הדחוף לחבר ברצף טריטוריאלי את מזרח ומרכז גוש עציון, את כביש 55 ו57 בשומרון ואת גוש גופנה ליתר יישובי בנימין? צר לי לבשר, אך זה לא עומד בגבולות ההכלה הקיימים. בקיצור, הבנתם. זה נהדר שמדינת ישראל החלה לאשר אחרי עשורים הקמת יישובים חדשים, אבל ברגע שצוללים לפרטים מגלים שזה רחוק מאוד מלענות על הצורך הקיים.

אבל מכיוון שאיננו בעלי אינטרסים ציניים וגם לא אנשים שאוחזים בתפיסת עולם ביטחוניסטית חילונית אלא יהודים מאמינים שהולכים בדרך ה', יהיה זה פשע למדוד את מפת ההתיישבות במשקפיים רדודים כאלה. ארץ ישראל היא הרבה יותר מנדל"ן או שטח מריבה שכדאי למקסם בו הישגים. היא נחלת אבותינו, ארץ קדושה שניתנה לנו במתנה על ידי הקב"ה ואין לנו רשות לוותר בשום צורה על גרגיר ממנה. כמו שהורו חז"ל לאורך כל הדורות, החל מהמדרשים שמבקרים את אברהם אבינו על ההסכם עם אבימלך - עד לתוכנית החלוקה לפני הקמת המדינה עליה אמר הרב חרל"פ "נוח יותר לחותמים לקצץ בהונות ידיהם ולא יקצצו בנטיעות גן רווה".

תגידו- "זה לא לוותר בשום צורה, בסך הכל עוסקים רק במה שריאלי כרגע". ההיסטוריה הלא רחוקה לימדה שמה שלא קורה בשטח נשכח מהלב, וגם כשמגיעה שעת הכושר היא מוחמצת משום שאפילו באויר לא קיימת דרישה ציבורית כזו. כמה הציבור הימני-דתי נלחם נגד הסכמי אוסלו? אין אחד שלא התנגד ויצא לרחובות, אבל אם הייתם מדברים עד לפני שנתיים עם בן אדם אקראי, אפילו תושב יו"ש על התיישבות בשטחי B, התגובה הייתה דומה לזו של הצעה לעבור להתגורר מחר על גדת נהר פרת. ובדיוק מהסיבה הזו לא פעלנו לחזור לאותם חבלי מולדת למרות שהיו אלפי הזדמנויות להודיע על ביטול הסכמי אוסלו. אותו דבר בהר הבית שמפתחותיו נמסרו לירדנים שעות אחרי שחרורו מהיעדר תביעה ציבורית, ובישובי גוש קטיף שננטשו שוב במלחמה הזו כולל התוחמת הצפונית שניתן היה לישבה כבר לפני שנה. בורא עולם שנתן לנו במתנה את הארץ מצפה ממנו לא לוותר לרגע על דונם אחד ממנה, וכשאנו עושים זאת - הפלא ופלא הוא גם דואג לפתוח לנו שערים והזדמנויות שאיש לא חלם עליהם.

אז כמובן שלא מצפה מכל אחד להיות בחזית ולגיטימי לגמרי שיהיה מי שיחשוב שנכון לרכז בשלב זה את המאמצים בתחום אחר בהתיישבות, אך המינימום שצריך להיות הוא יחס מכבד. להוקיר ולהעריך את אלו שמבחירה עזבו חיים שלווים בישוב מבוסס, ויתרו אפילו על אפיק פעולה נוח וממוסד ושמו את עצמם בקו האש. אפשר עד מחר לזלזל ולהטיף על אנרכיה, להאשים את תושבי הגבעות והחוות פורצות הדרך ב"רצון לייצר חיכוך" ולנסות למתג את כל המפעל כגחמה של נוער שוליים. אבל תאמינו לי ואל תשאלו איך אני יודע, אף אחד לא אוהב לחוות פינויים או להגן על ביתו בידיים חשופות מפני המון ערבי עויין אחרי שנותר ללא נשק ומרכיבי ביטחון.

אלו שבחרו בכך עשו זאת על אף כל הקשיים והאתגרים ובידיעה ברורה ומצערת שאפילו בחלקים מההתיישבות הממוסדת לא יזכו לגב. נוער חלוץ ומשפחות ערכיות שהבינו שאין מי שיקרא להם רשמית לדגל, והתייצבו מבלי שהתבקשו לטובת המערכה על הארץ. אני פונה מכאן לחבריי לפעילות בגזרות השונות (שמקווה שמקבלים את עולם קטן עד הבית), לא יודע אם אתם מרגישים אי שם בגבעה את התמיכה הציבורית האדירה שאנו חווים ברשתות ובכל מקום מעם ישראל, אבל אני מצדיע לכם!