סיגל קראוניק, אלמנתו של רבש"ץ קיבוץ בארי, אריק קראוניק הי"ד שנפל בקרבות השבעה באוקטובר, שותפה לקמפיין פורום 'עוטף ישראל', הקורא להמשיך בלחימה נגד חמאס עד חיסולו, עד הכדור האחרון, עד החמאסניק האחרון.
בראיון לערוץ 7 היא מסבירה את הקריאה ומדוע היא עולה דווקא בימים אלה.
בפתח דבריה מדגישה קראוניק כי זו הייתה עמדתה מהיום הראשון, אך כעת, לאחר השבת כמעט כל החטופים, היא שומעת עוד ועוד קולות הסבורים שעם השבת החטופים תמה המלחמה. "המלחמה לא תמה. המלחמה לא יכולה להסתיים עד שנכריע את האויב עד הסוף. הקול הזה עולה מהעוטף, אבל זה קולה של מדינת ישראל כולה".
קראוניק מוסיפה ומציינת כי לא מדובר בדרישה להכרעת והכנעת החמאס לבדו, שכן במתקפה על ישובי העוטף לא רק חמאס השתתף, אלא גם אזרחים לכל דבר שהיו שותפים למעשי הרצח, ההתעללות, האונס והביזה.
"כיום הצבא עומד בסוג של הפסקת אש, אבל צריך לזכור שהדר גולדין נחטף בהפסקת אש", מזכירה קראוניק ומוסיפה: "הפסקת אש היא זמן לחימה. הם תמיד הפרו הפסקות אש, ובהפסקות האש נחטפו חיילים ונהרגו חיילים". אם לא די בכך היא מזכירה את "יהודה ושומרון, ששם נרצחים אזרחים ולא קוראים לזה מלחמה".
המלחמה תסתיים, אומרת קראוניק כאשר "האויב יכריז שהוא נכנע", וגם אז, בהכירנו את התנהלותו של האויב הזה, "תמיד נעמוד על המשמר. זה לא שלום עולמי. אוסלו הביא אותנו לאוטובוסים מתפוצצים. אני לא אומרת שנעשה איתם שלום, אלא שהם ייכנעו וירימו ידיים ויצאו מפה. צריך להגלות אותם. אף אחד לא יכול להישאר פה".
ואם העברתם של מחבלים ותומכיהם אל מחוץ לגבולותיה של ישראל נשמע חזון דמיוני, קראוניק מזכירה כי קהילות שלמות של יהודי ארצות ערב אינן עוד שם. היהודים עלו בהמוניהם, ומה שיכול היה להתבצע אז עם יהודים יכול להתבצע היום עם ערבים. בדבריה היא מקפידה לציין כי בעולמה לא קיים המונח פלשתינים, אלא ערבים ו"כל ערבי שהוא חלק מהטרור לא יכול להישאר כאן". מנגד "כל עוד הם מבינים מי בעל הבית אנחנו יכולים לחיות איתם כתף אל כתף".
על מעורבות אזרחים עזתים בטרור מזכירה קראוניק כי בין אותם שהחזיקו בבתיהם חטופים היו גם רופאים, "אז מה, נשאיר אותם? מי שבוחר לשים את ידו בטרור לא יהיה כאן. צריך רק לרצות ואז זה לא יהיה אגדה. הבעיה היא שאנחנו לא מאמינים ברעיון הזה. אם דבר כזה קורה במקום כלשהו בעולם זה אפשרי גם אצלנו".
"היו להם אפשרויות לקבל חלק מהשטח, אבל הם רצו הכול. לכן צריך לומר להם, אם סירבתם זה לא שלכם, זה שלי. אני לא סירבתי למה שקיבלתי ובניתי את המדינה בעשר אצבעות", היא אומרת וקובעת כי מטרתם אחת: "הם רוצים לשחוט אותנו ולהוציא את כולנו מתחומי מדינת ישראל".
על עמדותיה הברורות והנחרצות הללו, אנחנו שואלים את קראוניק עד כמה העמדות הללו רחוקות מעמדותיה שלה לפני שנתיים וחצי, והא משיבה ומציינת כי היא בת לבית ציוני-דתי, אך בשנים האחרונות שלפני הטבח התמקמה במרכז הפוליטי מתוך מחשבה שאולי אפשר יהיה להגיע לשלום למרות הטילים, "דעותיי השתנו מקצה לקצה, ואני גאה בזה כי המסר שלי לדור הצעיר הוא שדעות יכולות להשתנות".
על האופן בו מתקבלות העמדות הללו אצל החברים בקיבוץ היא אומרת "זה לא פשוט להם", וכשאנחנו מזכירים שיש עוד מי שמתבטא כמותה היא משיבה "אנחנו בודדים. אנחנו פחות מאצבעות יד אחת. אין הרבה בקהילה שלי שאומרים את זה".
"הסטיגמה שהדביקו עלינו היא שאנחנו אוהבי מלחמה ושאנחנו מחפשים איך להילחם, אבל אני רוצה שלום, אבל עם זאת אני לא סתומה... אני צריכה להקשיב למה שהצד השני אומר כל כך הרבה שנים. הרי חייתי בתחומי הקו הירוק. לא הבאתי עליהם סיכון, הכנסנו אותם אלינו, הם עבדו אצלנו, היו אצלנו בחורות פעילות שלום, שאגב, אף אחד מהן לא נותרה בין החיים. הבנתי שלא משנה מה נעשה עבורם ולמענם, גם אם ננסה להראות להם עולם אחר, הם לא מכירים את השפה. אז בואו נדבר איתם בשפה שהם מבינים".
קראוניק מספרת כי בין מי שראה את קריאתה בקמפיין למיגור האויב היו שאמרו לה שקריאה זו צריכה להישמע מהארץ כולה, "הרי בשניות הם בגוש דן מיהודה ושומרון", היא אומרת ומספרת על חברה גננת מרמת גן שסיפרה לה שבגן שלה יש ילד בשם מוחמד, כי נרכשו בתים על ידי ערבים גם באזור הזה. "זה ג'יהאד שקט", היא אומרת ומציינת כי לעומתם היא לא תוכל לרכוש בית בקלנסואה. "אם לא נתעורר על החיים שלנו, נגלה שהם מתקדמים בכפר סבא, בנצרת, בעומר ובמיתר, ואנחנו עוצמים עיניים ואוטמים אוזניים".
על המתנגדים לעמדותיה, מי שעשויים להאשים אותה בגזענות ובהכללה של החברה הערבית תחת אותה קטגוריה, היא מדייקת ומדגישה שדבריה מתייחסים לערבים שידם בטרור ו"מי שירצה לגנות ולהשמיץ אותי אוכל לומר לו רק שיהיה חזק. גמרנו לשתוק. כינו אותנו משיחיים ובשמות שונים וקמו קבוצות שמעודדות סרבנות. קל לומר שהחרדים לא מתגייסים, אבל איפה האנרכיסטים בגוש דן?".
"השבעה באוקטובר היה קריאת השכמה גדולה. מבצע עם כלביא הוכיח לנו איזה נס גדול קרה לנו באותה שבת. אם במקרה כולם היו יוצאים יחד הראיון הזה לא היה מתקיים", היא אומרת ומוסיפה: "אף שערה של לוחם יהודי לא תיפול בעבור ילד ערבי שזורק אבנים על הגדרות. אם אם ערבייה מחלקת בקלאות וזורקת אורז בגאווה, המסלול שלה הוא אחד. זו השפה שהם מבינים ואת זה הם יקבלו".
בדבריה היא מוסיפה הערה: "אני מריצה את הסרטונים ולא ראיתי עזתי שדוף כמו החטופים. בכסף שהם קיבלו בעשרים שנה הם היו יכולים להיות סינגפור, אבל הם חפרו מנהרות שהשבויים אומרים שהם ארוכים יותר מהמטרו בניו יורק. אלה אותם שאנחנו הכנסנו לכלא, מימנו לימודים והכשרנו אותם לעשות את זה. אני בעד עונש מוות למחבלים כי הפסקתי להיות מחסן חלפים של הטרוריסטים. אנחנו שובים אותם ואז הם עושים עסקאות ואנחנו משחררים אותם כחלפים לאלה שנהרגו במלחמה".
בסיומם של הדברים שאלנו את סיגל קראוניק אם היא משלמת מחיר חברתי על עמדותיה. על כך היא משיבה בתמצית ואומרת "גם. אני משלמת מחיר חברתי. אנחנו במצב שאנחנו לא מסוגלים לקבל דעה שונה. אני לא רוצה לפרט אבל המחיר קטן מול השליחות הגדולה והמטרה הנעלה".