כבכל שנה, גם היום, ובעצם כבר מראשית השבוע, חברון פורשת את זרועותיה לקבל את רבבות בניה, שמגיעים מכל רחבי הארץ והעולם, להתרפק, להתחזק, להתחבר, להתפלל, להתרגש מגודל הזכות, להודות על חסדי-אבות שעומדים לנו, הבנים, ולבקש על המשך הדרך, הפרטית וגם הלאומית שלנו.
איזו דרך ארוכה, מפותלת ורבת-מהמורות, קשה ומאמצת ושוחקת, ועם זאת גם מפעימה ומרוממת, עשינו יחד בשנתיים האחרונות האלה. כמה ידענו, לכל אורכה, שהקב"ה אתנו בדרך הזו, ושזכות אבות מלווה אותנו. וכמה נכון להגיע עכשיו, בצומת-הדרכים הזה אליו הגענו, ולבקש מצפן-דרכים ומורה-נבוכים מכאן, מהאבות והאמהות שלנו, מורי הדרך שלנו לאורך כל שנות קיומנו כעם, האבות והאמהות שנקראו ישרים.
"אך אם אתה לו שמעני" - אומר אברהם אבינו לעפרון החתי, ורש"י מפרש: "אתה אומר לי לשמוע לך וליטול בחינם, אני אי אפשי בכך". אברהם אבינו עומד על שלו ולא מסכים לקבל שום הצעה של "בערך". קנין מלא של המערה הוא רוצה, ולמרות כל הלחץ המופעל עליו, הוא לא מוכן לשחק ב"נדמה לי", להוריד את הרף, או לעגל פינות. הכח הזה של אברהם אבינו, לעמוד על דעתו מול עפרון וכל באי שער עירו, ולחתור את המטרה המלאה שהציב לעצמו: מערת המכפלה כאחוזת קבר, לא רק עכשיו זמנית עבור שרה, אלא לעם ישראל עד עולם - הכח הזה של ישרות נחוץ לנו עכשיו עד מאד.
זה בעצם הכח המרכזי שאנו זקוקים לו עכשיו, בפרשת הדרכים אליה הגענו: כח היושרה: לדעת להתבונן ביושר על המציאות, לא לעגל פינות ולא להונות את עצמנו. להזכיר לעצמנו על מה ולשם מה יצאנו למלחמה, ולא לוותר או לספר לעצמנו שהיעד הזה כבר הושג. להזכיר גם לעולם, ובראשו לנשיא ארה"ב דונאלד טראמפ, מהי המטרה המוסכמת בינלאומית: השמדת החמאס, הסרת כל איום מעזה כלפי ישראל, פירוז הרצועה - ולא להסתפק בפחות מכך. לא לשחק ב"נדמה לי". להיות ישרים.
השבוע הפניתי את הקריאה הזו לשר הבטחון ישראל כץ, בדיון שהתקיים במליאת הכנסת על חוקי הטבות המס לאשקלון, וגם לישובי יהודה ושומרון. אלה וגם אלה יקבלו, בע"ה, הטבות מס, בשל האיום הבטחוני הנשקף להם, אבל בדיוק מהסיבה הזו, עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי שהטבות המס האלה יבוטלו, משום שלא יהיה בהן עוד שום צורך. למען האמת, כל יום שהטבות המס לאשקלון יהיו בתוקף אך ורק בגלל האיום הבטחוני - הוא יום של תעודת עניות נוראה לנו: לכל מי ששלח חיילים להילחם ולמסור את נפשם כדי להסיר את האיום הזה, ואז - חלילה- ויתר על היעד הזה, או התעלם ממנו, והסתפק בהטבות מס...
אני זוכרת ימים בהם מנהיגי ישראל, אלה שיזמו את הסכמי אוסלו, ואת ההתנתקות, הבטיחו מעל בימת הכנסת ש"לא יהיו טילים על אשקלון", וש"אשקלון לא תהיה קו חזית". כן, היו ימים בהם אשקלון לא היתה קו-חזית, ותושביה לא חוו כלל את טראומת הריצה למרחבים המוגנים. אנחנו הבטחנו, עם צאתנו למלחמה, שהימים הטובים האלה יחזרו, ושהטילים - לא יחזרו. לא רק לתושבי אשקלון הבטחנו זאת, אלא גם לתושבי שדרות, נירים, וכרם שלום. וגם לחיילים שגייסנו למלחמה, ולמשפחותיהם. הבטחנו, ועלינו החובה לקיים, ולא לטייח.
החובה הזו (שהיא גם זכות עצומה) מוטלת על שר הבטחון שלנו, על ראש הממשלה שלנו, ועל כל מי שיושב סביב שלחן הקבינט, ואני בתוכם. עלינו להזכיר לעצמנו כל העת, שחמאס עדין שולט בכמעט מחצית מרצועת עזה, מתחמש ומתעצם, ושאין לו שום כוונה "להתפרק מנשקו" וכדומה. עלינו להימנע מכל אחיזת-עיניים ומצגי-שווא בנוגע להשגת יעדי המלחמה, ולא להסתפק בפחות מהיעדים שהצבנו.
עלינו לסרב, באדיבות אבל בתוקף, לכל נסיון למכור לנו "הישגי-דמה" כדי לכופף אותנו, גם בנוגע למאתיים המחבלים ב"בועת הטרור" ברפיח, ולא פחות מכך בנוגע לעשרים-שלושים אלף המחבלים במורסת-הטרור בעזה ובמחנות המרכז. בפרשת הדרכים הזו עלינו להציב סרגל ישר מאד ובאמצעותו, רק באמצעותו, למדוד כל נסיון להוליך אותנו שולל ולקבע נורמות שנועדו להטות אותנו מהדרך. ועלינו לחזור שוב ושוב על ההבהרה, שאם עזה לא תפורז וחמאס לא יפורק בדרכים העקלקלות המוצעות בתכנית טראמפ - המטרה הזו תושג בדרך הישר על ידינו.
שבת שלום, יחד ננצח בע"ה!