היה זה בליל שבת בקיץ 1980. התגוררנו בקרית ארבע בתום תפקיד ביטחוני שעשיתי באזור. בעודי מסייע לרעייתי עם ילדנו הקטנים לקראת סעודת השבת, שמעתי לפתע צרורות חזקים ותכופים של יריות מכיוון העיר חברון.
כעבור מספר דקות שמעתי מתחת לחלון דירתנו צעקות של תלמיד הישיבה הסמוכה נויברגר, כשזעק אליי: "מאיר, רד מהר לבית הדסה, תביא איתך את הרופאה. היה פיגוע. יש הרוגים ופצועים".
בהגיענו לבית הדסה, על הכביש שעליו יחלפו בשבת זו, פרשת “חיי שרה”, עשרות אלפי אורחים, ראינו אותם מוטלים בטור על הכביש, ששה עשר בחורים פצועים ושישה הרוגים. את אחד הנרצחים הכרתי אישית, שמו אלי הזאב הי"ד, בוגר מלחמת וייטנאם שעשה עלייה מארה"ב, שם שימש כלוחם בחיל המארינס. אלי הזאב צעד עם נשקו בראש טור הצעירים שהגיעו כדי לתת כבוד לנשות בית הדסה שהיו נצורות בו כבר כתשעה חודשים. כל ליל שבת שרו המבקרים והמבקרות לאחר תפילתם במערת המכפלה, מתוך כבוד ויקר לקבוצת הנשים ("הפמיניסטיות") האמיצות שפלשו לבניין כדי לקומם את היישוב היהודי בחברון. קראו להן "מתנחלות בית הדסה". שרו להן לעידודן כמו בכל ליל שבת את "שלום עליכם מלאכי השרת" ואת השיר המסורתי הביתי והמשפחתי המושר בלילות השבת: "אשת חיל מי ימצא".
מאז הרצח בפוגרום תרפ"ט שממה עיר האבות מיהודים. ברם, שרה אמנו קראה לבנותיה לחזור ולקומם את עיר האבות והן חזרו ונכנסו ליישב את הבניין.
"לטור הרוקדים לא היה כל סיכוי", כך אמרתי לעצמי כלוחם ומפקד בסיירת רימון לאחר שהסתכלתי על גגות המבנים ממול, משם ירו המחבלים. החוליה המאומנת הגיעה עם מידע מודיעיני על מועד הגעת הרוקדים לבניין הדסה בליל שבת. הם עלו על גגות של שתי חנויות מול בית הדסה בחברון ופתחו בארגז אש משני כיוונים לאחר שצפו והמתינו עד שתבוא השיירה המסורתית. בדיעבד התברר שהייתה זו חוליה מאומנת של "ארגון פתח" שהגיעה ארצה מממלכת ירדן בהזמנת ראשי הערים הפלסטיניות שהחליפו בתקופה זו את המושלים הצבאיים, וכך בהפעלת טרור התכוננו להקמת האוטונומיה. ניסיתי להנשים את אלי הזאב הי"ד, אבל לא עלה בידי להצילו.
לאחר שגופות הנרצחים פונו, פונו גם הפצועים. ביניהם הייתה ביתם של הרב משה ומרים לוינגר. הרב משה לוינגר קיבל אישור ממפקד האזור להיכנס לבית הדסה כדי להיות בשעה הקשה עם קבוצת הנשים וביניהן מרים אשתו, אשת חיל מי ימצא. רֶבּ מוֹיְשֶׁה הציע לי להיכנס יחד איתו לבניין.
אספר כאן על רגעים מלאי הוד, באותו לילה עצוב שהופך לליל גבורה. הרב לוינגר החל לזמר בקולו הצרוד את הניגון הידוע והמוכר "מעין עולם הבא". אחת הנשים, מרים פרץ שעלתה מאמריקה לארץ והפכה לחלוצת התנחלות, צעקה: משה משה! איך אתה יכול לשיר כשעדיין לא קברנו את מתינו? רֶבּ מוֹיְשֶׁה שגדל בבית של יעקים (=יוצאי גרמניה) ענה למרים פרץ דברים ברורים. אני זוכר כל מילה: "ההלכה אומרת שבשבת אין אבלות, כי שבת היא מעין עולם הבא. ולכן מצפים מאיתנו שבמדרגה הרוחנית הגבוהה שאנו נמצאים בה בשבת נבין שכשם שהמתים אינם אבלים לאחר שהגיעו למעלה, בשבת לא אבלים. מה עוד שההרוגים על קידוש השם הם קדושי עליון ונמצאים כעת על יד כיסא הכבוד במדרגה הגבוהה ביותר, למעלה למעלה".
המשכנו לשיר ולזמר שירי שבת. כשלפתע נכנסו לבניין העתיק שני גנרלים: עזר ויצמן, שהיה שר ביטחון בממשלת מנחם בגין, והרמטכ"ל רפאל איתן. עזר התבונן מסביב ורפול, שכבר היה בבית הדסה, עמד עם כובע הצנחנים האדום, שלב ידיו ב"רפוליות" ושתק. את רפול הכרתי אישית וידעתי שכאיש התיישבות הוא מעריך מאוד את קבוצת הנשים שפלשו לבית הדסה.
הרב לוינגר לא הפסיק לשיר והם המתינו. לפתע פנה אליהם בלי הקדמות, כאילו כחלק מהשירה: "ואם לא תעשו את התגובה הביטחונית התקיפה הנדרשת אז אתם, עזר ויצמן ורפול, תהיו אשמים". ויצמן ניסה להרגיע אותו, אבל רֶבּ מוֹיְשֶׁה שוב חזר על דבריו. ויצמן אמר לרב לוינגר: תמשיכו לשיר, אנחנו עולים למעלה לממשל הצבאי. ונפרדו.
"זמביש", ששימש כראש המועצה בקרית ארבע, היה שם וסיפר לי לימים שרפול אמר לויצמן: משה צודק! אם לא נעשה את זה הלילה זה לא יקרה. ויצמן ענה: צריך את הסכמת ראש הממשלה. ומי ידבר על כך עם בגין? נמצא הפתרון: הרב לוינגר. הוא ישוחח עם ראש הממשלה.
כעבור כחצי שעה הגיע לבניין הדסה קצין צעיר שפנה לרב לוינגר. כשהקצין עזב שאלתי את רֶבּ מוֹיְשֶׁה, והוא ענה: 'הם רוצים שאני אדבר עם ראש הממשלה'. צריך לזכור שכל זה התנהל בשבת. ומה ענית לו? שאלתי. "אמרתי לו שאני אדבר עם מנחם בגין!".
מדובר היה בעיתוי של שבת קודש. הרב לוינגר ידע הלכות ציבוריות והלכות ביטחוניות של זמן מלחמה ואמר: "מי שיכול לסייע צריך לסייע, גם אם זה קשור בחילול שבת". נכחתי שם בשעה שהגיעה השיחה הארוכה עם ראש הממשלה מנחם בגין. רֶבּ מוֹיְשֶׁה לא הפסיק ללחוץ, לשכנע ולפעמים לצעוק בשיחה עם ראש הממשלה במשך כעשרים דקות. ואז הגיעה הפקודה הראשונה: באותו מסוק שבו נחתו עזר ויצמן ורפול בחברון, אספו את ראשי העיריות המסיתים והטיסו אותם מחוץ לארץ. מפקד יהודה ושומרון, האלוף בנימין בן אליעזר ("פואד"), אמר לי למחרת שזה לא ייגמר בגירוש והבטיח וביצע מצור על חברון למשך חודש שלם, בהפסקת שירותי טלפון וחשמל ועוד.
התגובה היהודית לא הסתיימה בכך בלבד. רֶבּ מוֹיְשֶׁה ביקש ממני לסייע בפעילות ציבורית כדי להוביל את הממשלה להחלטה להחזיר את היישוב היהודי בחברון. עד אותה עת הממשלות דבקו באמירתן כי חברון תהיה נקייה מיהודים וכי הפתרון למתנחלי חברון הוא מגורים במתחם קרית ארבע, כשם שקיימת נצרת עילית. את המהלך הזה הוביל השר יגאל אלון, איש הפלמ"ח בעברו, שראה את ההתיישבות ביו"ש באופן חיובי אך בהפרדה. לכן, כשרצו להזיז את גרעין המתיישבים שהתנחלו במלון הערבי שבחברון, הושיבו אותם בשני בניינים ומקווה שנבנה במיוחד עבורם במתחם הממשל הצבאי, בבית הטייגרט, עד שייבנו הבתים בגבעה שלימים הפכה לקריית ארבע.
ומה עם חברון? מה עם ההתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל? הייתה בתקופה זו תפיסת בידול והפרדה ולכן הממשלה התנגדה להחזרת היהודים שגורשו מחברון ומבית הדסה באירועי תרפ"ט.
ומצווה גוררת מצווה. כיוון שכבר הייתי "בעיינים", נגררתי אחרי רֶבּ מוֹיְשֶׁה. התקיימה בנו אמרת חז"ל: "המתחיל במצווה אומרים לו גמור". ומסתבר שבמצוות כאלה אין סיום, שכן כל מצווה גוררת מצווה נוספת. ראשי הציונות הדתית והרבנים, כולל הרב חיים דרוקמן, גויסו להשפיע על הממשלה שבה היו גם יגאל אלון, השר שמחה ארליך, יגאל ידין ועוד. הקמנו לובי בכנסת. שם למדתי שלמשוך בשרוולי הח"כים זה לא כבוד גדול, אבל מצווה גדולה. וזה עובד.
לאחר שממשלת ישראל החליטה על החזרת ההתיישבות היהודית בחברון, החלו כלי התקשורת בעלי העוינות המוקדמת (שום דבר לא השתנה) להגיע לחברון. בעברי עבדתי כעיתונאי והתגייסתי להביא כלי תקשורת מהארץ ומחו"ל, פחות עוינים, לראיין את המתיישבים.
לימים שאלתי את עצמי איך התגלגלתי למערבולת ההתנחלות בחברון. היה זה מספר חודשים לפני האירוע בבית הדסה, שבו נרצח יהושע סאלומה הי"ד, שעלה לארץ מארצות צפון אירופה כחניך בני עקיבא. יהושע למד בישיבה בקרית ארבע והלך לקסבא (=השוק הערבי) בחברון לקנות פירות לקראת ט"ו בשבט. יהושע נורה בעורפו שני כדורים. פרסמתי מודעת אבל בעיתון "מעריב" במימון אישי. במודעה נכתב: "עם ישראל אבל על נפילת יהושע סלומה הי"ד". לא חתמתי את שמי אך כמה מחבריי ידעו שאני פרסמתי ומימנתי את המודעה וגררו אותי למערבולת, למאבק למען ההתיישבות בחברון.
גויסתי וגייסתי. צנטריפוגה יהודית. לאחר שבאמריקה יצרו כלפי המתיישבים זהות קיצונית ועיתונאי חוץ הגיעו עם עוינות, הבנתי שצריך לגייס את יהודי אמריקה. טסתי לאמריקה ללא תקציב. ישנתי במשרדי בני עקיבא ברחוב 22 במנהטן. הקמנו חבורה של צעירים וצעירות שלמדו לתארים אקדמיים ושם, אצלנו, למדו את תורת ארץ ישראל. הקמנו שלוחה של חברון באמריקה. שם גם החלה "שבת חברון", "שבת חיי שרה" למען תודעת ההתיישבות בחברון. למטה חברון עם הסטודנטים שעסקו בטלפונים לרבנים וראשי קהילות הגיע יהודי נמרץ, ר' יצחק פכמן. "למה לא עונים לטלפונים?" גער בנו וצדק. היהודי הצדיק שהתברר גם כלמדן תרם את הכסף הראשון למבצע הסברה מחוף אל חוף בבתי הכנסת של היהדות האורתודוקסית לקראת שבת חיי שרה, שבת חברון. אין כמו פעילות. רוב אלו שפעלו איתי כסטודנטים עלו ארצה.
מצווה גוררת מצווה. מהפעילות למען חברון שמחברת בין כולם ומהמרץ של הפעילים הסטודנטים בא לי גם הרעיון להקים תכנית בשם "שראל", להבאת מתנדבים לצה"ל ולהתיישבות. טסתי בהסכמת רפול לחו"ל. ראשי הפעילים היו הסטודנטים שעסקו איתנו בענייני חברון בגולה, והם גם הראשונים שהתנדבו למטה שהוקם במשרדי הג'ויש פרס. משם הופנו אלפים להתנדבות בצה"ל ובהתיישבות. עסקתי בתכנית זו יחד עם הרב יהודה חזני ז"ל, שנקרא על ידי מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל "בעל האלפים" בשל כישרונו בגיוס המונים. הכול התחיל בחברון באותה שבת, ושוב, במעורבות הרמטכ"ל רפול. איש גדול היה. כפי שנאמר: מצווה גוררת מצווה.
על מצווה אחת אולי אני מצטער, וזה מתאים לשבת הזו כשבאמריקה יש כעת כינוס שליחי חב"ד. כשהרב לוינגר הסכים לבקשה לצאת איתי לאמריקה לראשונה בחייו, צרפנו אלינו בחור נמרץ מקרית ארבע בן 18 בשם אבינעם הורביץ, כיום ראש הישיבה התיכונית בקרית ארבע. לאחר פגישות ונאומים בבתי כנסת ביקש הרב לוינגר להתפנות למשימה: להיפגש עם הרבי מחב"ד. לא ידעתי למה, ומאחר שלא העזתי להיכנס בין שני גדולים, גם לא שאלתי. גם לא ביקשתי להצטרף לדקותיים לקבלת ברכה. הרב לוינגר היה ביחידות כשעה וחצי, דבר נדיר. הרבי מחב"ד התעניין ותיחקר אותו על הנעשה בחברון ובארץ.
בתום הפגישה עשה הרבי מחווה נדירה. בחסידות חב"ד לא מוציאים רכוש לגורמים חיצוניים, אך הרבי נתן לרב לוינגר מתוך הוקרה לו ולמתנחלים את המסמכים והקושאן של בית רומנו בחברון, שהיה שייך לחסידות חב"ד. בבית זה, שליד בית הדסה, נבנתה עלייה לתפארת - ישיבת "שבי חברון". הוא אשר אמרנו: חברון, משום שמחברת בין כולם.
הכותב הוא סא"ל במיל' ויו"ר אלמגור, ארגון נפגעי טרור