גיא גלבוע דלאל, ששוחרר משבי חמאס לאחר כשנתיים, נשא הערב בכיכר החטופים נאום מרגש בפני קהל תומכים והביע את תודתו לחיילי צה"ל ולעם ישראל כולו.
דלאל פתח את דבריו במילים: "אני גיא גלבוע דלאל, אני סוף סוף בבית". הוא סיפר על אותו יום, 7 באוקטובר, שבו יצא יחד עם חבריו עידן הרמתי, רון צרפתי ואביתר דוד למסיבת הנובה. "חיכינו מאוד לאירוע הזה, נהנינו מאוד, והכי שמחתי כשאחי גל הצטרף בסביבות 6 בבוקר", שיחזר.
זמן קצר לאחר מכן, החלו מתקפות הטילים והגיעו המחבלים. "ברחנו והתחבאנו. נחטפתי יחד עם אביתר בלי לדעת מה עלה בגורלם של גל, עידן ורון", סיפר. ביום שחרורו נודע לו כי עידן הרמתי ורון צרפתי נרצחו. "לעד יהיו בליבי", אמר.
דלאל התייחס לשנתיים שבהן היה מוחזק בשבי בעזה ואמר, "אני עומד כאן היום אחרי שנתיים קשות וארוכות שהרגישו כמו נצח. שנתיים של חושך, געגוע ופחד - אבל גם תקווה שלא הסכמתי לוותר עליה". לדבריו, רגע לפני שהורד למנהרות בעזה, נחשף לתמונות מכיכר העצמאות והתרגש ממחאת המשפחות: "נתתם לי תקווה וכוח, עם ישראל שלא שוכחים את אחיהם מאחור - תודה לכם!".
עוד אמר, "תודה לחיילי צה"ל האמיצים והגיבורים שלנו, שעמדו איתנים להגן על ארץ ישראל. חיילי סדיר, ומילואימניקים שעזבו את משפחותיהם ואת העסקים שלהם - אני עומד פה היום בזכותכם!".
דלאל סיים את נאומו במסר ברור: "לא נשכח לרגע את שלושת החטופים שעדיין בעזה - רן, דרור, וסותטיסאק. משפחותיהם וכל עם ישראל מחכים לכם, המלאכה עדיין לא הושלמה עד שכולם יחזרו - עד החטוף האחרון".
שורד השבי מקסים הרקין נאם גם הוא בכיכר החטופים: "עברנו את הדרך הארוכה ונשאר לנו עוד קצת, ואנחנו ניתן את כל הכוח ונגיע לפיניש, נחזיר את כל החטופים שלנו הביתה. כשישבתי במנהרות שם, וראיתי את הבמה הזאת, אני אמרתי דבר אחד פשוט: אם אני הייתי יכול פיזית לעמוד פה ולחבק את כל השמונה מיליון, כמה שיש לנו, ולהגיד להם פשוט תודה - הייתי עושה את זה. אז אני מחבק אתכם מפה, מהבמה".
בצומת הקשתות בשער הנגב נאמו שורדי השבי גלי וזיו ברמן, שנחטפו יחדיו מכפר עזה בטבח 7 באוקטובר, שרדו את 738 ימי השבי בנפרד - והתאחדו רק כששוחררו בעסקה בחודש שעבר. "הנה הם בבית!". זיו אמר בפתח הנאום: "ערב טוב קהילת שער הנגב, ערב טוב צומת הקשתות. כמה חיכינו לחזור הביתה! כמה חיכינו לרגע שבו נוכל לעמוד מולכם - לא כתמונה, לא כסיפור - אלא כזיו וגלי, בשר ודם".
גלי המשיך: "הדרך לפה - הנסיעה בכביש 232, הכביש שעברנו בו כל יום - החזירה לנו פתאום את כל הזיכרונות. כל עץ, כל פנייה, כל מטר בדרך הזאת הזכיר לנו כמה התגעגענו הביתה. הביתה. מילה פשוטה, אבל עבורנו היא התגשמות של תפילה, של מאבק, של תקווה שסירבה להישבר". זיו אמר אחר כך: "אנחנו עומדים כאן היום עם לב מלא תודה. תודה על כל יום שלא ויתרתם עלינו. תודה על כל שבת שבה נשאתם את שמנו. תודה על כל רגע שבו הקול שלכם היה הקול שלנו - כשאנחנו לא יכולנו להשמיע אותו".
גלי פנה לתושבי העוטף והודה להם על המאבק למענו ולמען אחיו ושאר החטופים: "אתם, תושבי העוטף, שחוויתם אובדן וכאב שאי-אפשר להכיל - ובכל זאת מצאתם בתוככם כוח להחזיק, לאחד, לחבק, לחזק. זו לא רק קהילה - זו משפחה. החזרה שלנו היא פועל יוצא של הקרבה, של עמידה אמיצה ושל אחריות שאינה מובנת מאליה. אנחנו לא שוכחים זאת לרגע".
זיו המשיך: "אנחנו נמצאים כאן כמי שחזרו מהשבי - מהחושך, מהפחדים העמוקים ביותר. הדרך לשיקום עוד ארוכה, אבל עצם הנוכחות שלנו כאן, מולכם, היא עדות לכוח שיש לנו כעם וכמועצה". גלי: "ועכשיו, אחרי שחזרנו, אנחנו מבינים את המחויבות שנולדה בתוכנו: להמשיך להיות הקול של מי שעדיין לא זכה לחזור. עד שהחטוף האחרון ישוב הביתה".
זיו אמר אחר כך: "השבוע הגענו לראשונה לבית העלמין של כפר עזה. הסתובבנו בין הקברים ולא האמנו. איך הגיעו שמותיהם של החברים הטובים ביותר שלנו להיות כתובים על מצבות? חברים שלנו ב'דור צעיר' - אנשים שישבו איתנו, צחקו איתנו, חלקו איתנו את החיים - ופתאום השמות שלהם חרוטים על אבן. זה עדיין לא נתפס. אנחנו עדיין לא מצליחים לעכל את האובדן הזה - את הבשורות הקשות על חברים ובני קהילה שנרצחו באכזריות. הכאב הזה הולך איתנו - והוא חלק מהלב שחזר איתנו".
גלי: "אנחנו רוצים להקדיש רגע של כבוד למשפחות השכולות - משפחות שנושאות פצע שלא מתרפא, ובכל זאת עומדות לצידנו. הגדולה והאצילות שלכן מאירות את כולנו. ותודה עמוקה לכוחות הביטחון: לצה"ל, למשטרה, למד"א, לכבאות - ולכל מי שפעל במסירות אין-סופית כדי להחזיר אותנו. בזכותכם אנחנו כאן. זיו: "ועכשיו, רגע של הערכה לאדם מיוחד - אבי רוזנפלד (ראש מטה החטופים בשער הנגב). אבי, היית עוגן עבור המשפחה שלנו. הנוכחות שלך, הדאגה, המסירות - כל אלה נתנו כוח אמיתי ברגעים שבהם היה קשה לנשום. ואת המשפט שאמרת לאמא שלנו לא נשכח לעולם: 'עד שהילדים שלך לא מחבקים אותך ואת מחייכת - אני לא עוצר'. והיום - אנחנו כאן. מחבקים. מחייכים".
גלי סיכם: "ודבר קטן, אבי היקר - עכשיו כשחזרנו הביתה, אפשר לחזור ולשחק כדורגל. רק תהיה מוכן - אנחנו באים לקחת עוד צלחת אליפות של שועלי כפר עזה. ולסיום - מתוך הכאב, מתוך התקווה שהתממשה, ומתוך האחריות שעוד לפנינו - אנחנו אומרים בקול ברור: עם ישראל חי!".