בתוך שטף החיים מתנהל לו תת מגזר ענק בקרב הציבור הדתי לאומי שמשום מה לא מרגיש מחובק ועטוף אלא גם הרבה פעמים, חווה ניכור וביקורת.
הגיע הזמן לפריצת דרך ולשינוי תפיסת העולם בכל הנוגע לאנשים שמשתייכים למגזר אולם לא תמיד מקבלים את התחושה שהמגזר רואה בהם שייכים ויודעים מה? מסתבר שזה הרבה יותר פשוט ממה שזה נשמע.
השבוע דיברתי עם מכרה מזה שנים שהתגרשה לפני חצי שנה. היא שותפה במשרד רואי חשבון ענק, נראית מבחוץ כמו סמל להצלחה והעצמה נשית, אבל רק החברים הקרובים שלה יודעים עד כמה שהמצב שלה מורכב מצד זמני הלבד שבהם היא מוצאת את עצמה מבלה רק עם הצל שלה...
"אתה יודע מה הכי קשה לי?", שאלה ולא חיכתה לתשובה.
"השבתות. פעם ממש חיכיתי להם. עכשיו כל שבת נהפכה לסיוט. איך אני בכלל אמורה להעביר שבת כשהילדים במשמורת של הגרוש שלי כשכל מה שבא לי זה לטפס על הקירות? והאמת שגם אין לי חשק לאכול. פעם הייתי משקיעה ומבשלת שעות על גבי שעות. זה היה התרפיה שלי. היום אני מסוגלת להעביר שבת על חומוס חלה ונקניקיות. אתה יודע מתי העברתי שבת בצורה כזו? כשהייתי רווקה בת שלושים וחמש. פשוט חזרתי לזירת הפשע. זה לא פוסט טראומה זה טראומה שעדיין מדממת".
"תגידי", ניסיתי לברר מולה, "למה שלא תנסי להכיר חברים חדשים שהם גם גרושים? או שאולי תפתחי איתם קבוצה? ככה תוכלי לחסוך מעצמך את כל העניין של הבדידות בשבת...".
"נראה לך?", היא הפילה את הרעיון. "איפה, אני כבר לא שם. אין לי כוחות נפש למשחקים האלו יותר. מצידי להיות לבד בבית בשבת מאשר להתחיל ולהיכנס לכל השוק הזה של הגרושים גרושות, קבוצות, טיולים ואירועים. נמאס לי".
"את יודעת מה באמת מוזר לי?", אמרתי לה, "שאני לא בטוח שכל האנשים שמכירים אותך מבחוץ באמת מעלים בדעתם עד כמה שאת מחכה להזמנה מהם. עד כמה שאת רק רוצה שהם יראו אותך. שידברו איתך. שיחבקו. שלא תהיי שקופה בעבורם".
היא הביטה בי בחיוך עצוב. "זה נראה לך כל כך פשוט. אבל אתה מבין, אני לא יכולה. זה מרגיש לי כאילו אני מתחננת לתשומת לב. כאילו אני המקרה שכולם צריכים לדאוג לו. ואין לי כוח למשחקים האלה יותר. פשוט אין לי."
"נכון אלא שכאן את יוצאת צודקת ולא חכמה כי בסוף את עדיין תעברי את הלילות האלו לבד...".
והיא בתגובה רק הסתכלה לשמיים ועשתה לי תגובה של, מה אני באמת יכולה כבר לעשות בעניין?
הנה שאלה. עד כמה לדעתכם גרושים וגרושות חשים בנוח בציבור הדתי לאומי? עד כמה הם מרגישים שמכילים אותם? שמסתכלים עליהם? שעוטפים אותם? שמחבקים אותם?
כי בואו נשים דברים על השולחן. בניגוד לאלמנות מלחמה שלכולם ברור מדוע הן נעטפות וטוב מאוד שכך, לא לכולם קל לראות בעין טובה גרושים וגרושות. אחרי הכול שורה תחתונה הם חלק ממשפחה שהתפרקה. ולמה? טוב, לא תמיד הסיבות מעניינות. מה שמעניין הוא שעד לזמן מסויים הם היו חלק מתא משפחתי מתפקד ועכשיו התא הזה נהרס על כל המשתמע מכך.
ובדיוק מהסיבה הזו, לאירוע של אלמנות מלחמה יהיה קל לגייס את הקהילה, האנשים, התמיכה והתורמים מאשר לאירוע של גרושים גרושות.
אל תבינו לא נכון, אף אחד לא רוצה להתחלף עם אלמנות המלחמה שהקריבו את היקר להם מכול במלחמה. אף אחד לא חושב שהיחס שהן זוכות לו, לא מגיע להן בזכות ולא בחסד. אלמנות המלחמה הן קדושות מעצם היותן וטוב שכך. ובעצם לא צריך בכלל להשוות או כל הזמן להעמיד את אלו לעומת אלו. נראה לי שזה גם ברור וידוע למה...
אולם האם זה סותר את העובדה שלא תמיד החברה הדתית לאומית הציעה אלטרנטיבות הגיוניות ושפויות לגרושים ולגרושות? לו יצוייר שהיינו עורכים סקר בין הגרושים והגרושות ושואלים אותם, האם אתם מרגישים עטופים בתוך המגזר הדתי לאומי? כמה באמת היו עונים שכן וכמה לעומת זאת היו עונים שהם מרגישים ניכור?
מעבר לכך שעצם הגירושים עלולים להיחוות כטראומה מתמשכת, פתאום הגרושים והגרושות מוצאים את עצמם במערבולת שקשורה לעניינים ביורוקרטיים, מנהלתיים, כספיים וכל מיני טרדות קטנות וגדולות שמוסיפים על המצב המאתגר גם ככה.
יש יוזמות שאני שומע עליהן לאחרונה, אנשים שמבינים את הצורך הזה. לא מדובר פה על עוד קבוצת תמיכה, מדובר על משהו יותר גדול, יותר אנושי. מרחב של חיבוק וגם מעטפת רחבה עם כלים להתפתחות. ליווי וסיוע ראשוני, מיצוי זכויות, טיפול אישי וקבוצות תמיכה. וקהילה. שבתות משותפות, חגים, כל מה שצריך לעמוד על הרגליים ולחיות מחדש. בית חם.
כי תראו, מה שקורה לגרושים וגרושות זה לא רק התמודדות עם אובדן. זה גם להיות שקוף. להישאר מאחור. והחברה לא ממש יודעת מה לעשות.
חשבתם פעם על זה? עולה חדש שמגיע לארץ מקבל מעטפת קליטה שלמה. חייל משוחרר יוצא לאזרחות עם יחידה להכוונה, תכניות, סיוע. אבל מי שיוצא מפירוק בית? הוא נשאר לבד. הוא צריך להבין לבד איך חיים מחדש, איך מתפקדים מחדש, איך בונים קהילה מחדש. ואז הוא נשאר בבית בשבת. לבד.
ולפעמים, כשמישהו כן מזמין אותו, הוא נבוך להגיד כן. כי זה מרגיש כאילו הוא עכשיו "המקרה" של החברים. אני מכיר מצויין את החברה הדתית לאומית. גדלתי בתוכה. אני נושם אותה. ודווקא בגלל זה אני יודע שהיא יכולה לעשות את זה הרבה יותר טוב. זה לגמרי שלה ובבחירתה.
אנחנו יודעים לעטוף. אנחנו יודעים לתמוך. אנחנו יודעים לבנות קהילה. ראינו את זה עובד פעמים רבות. היוזמות האלה שמתחילות לצוץ, הן צריכות תשומת לב. הן צריכות שנשים לב. שנבין שיש פה צורך אמיתי. ושאולי, בדיוק כמו שאנחנו יודעים לעשות זאת במקומות אחרים, גם פה נוכל לתת את אותה תמיכה.
ולפעמים, לא תאמינו, זה כל מה שההולכים בניסיונות הזוגיים האלו צריכים לשמוע בכדי לקבל את מנת החמצן שלהם שתיקח אותם ליעד הבא בדרך לגאולה: שמישהו יראה אותם. יחשוב עליהם. ירצה להיות שם בשביל לעזור ולחבק.
כמו שהחברה הדתית יודעת לעשות הכי טוב כבר שנים.
רוצים ללמוד עוד בדרך לזוגיות? הצטרפו לפרויקט 252>>