בעמוד שדרתם הערכי של גופי המשפט בישראל, הולכים ומתגלים שברים חמורים;
א. ירידה אמון הציבור בפקידי המערכת השיפוטית, כרוכה במה שמכונה 'בעיית הנראוּת' , שמשמעה ניגוד עניינים המעורר חשד, לא יותר מאשר חשד.
ירידה באמון הציבור, עשויה גם להתרחש מפאת הרושם שמתקבל, ששיקול הדעת השיפוטי נעשה באופן מרושל, פזיז, שטחי, לא רציני ולא מעמיק. אך כבר עשרות שנים מרחפות בשמי ישראל טיפות רבות של חוסר יושרה וסטנדרטים כפולים, מצד שופטים ופרקליטים, ומצטברות לכדי ענן כבד. ובכן, לא רישול יש כאן אלא חריצות יתר, במטרה להשיג פסיקה מסוימת המסומנת מראש. בהווה, 'אמון הציבור' אינו בעיית תדמית, אלא מראָה המשקפת מחלה אמתית במערכת השיפוטית.
ב. "המטרה מקדשת את האמצעים ?". פתגם זה משמעו שמטרה נעלה ככל שתהיה, אין בכוחה לקדש כל אמצעי וכל טכסיס שקרי - וכל שכן, שאין בה בכדי להכשיר התנהלות שיטתית מעוּותת ארוכת ימים. ומאחַר שגֶשם של פרשיות, עיוּותי דין והערמות, מתבשלים ומתבצעים במטבחם של עובדים בפרקליטות (ומתבלט באגף מיסוי ו'קלקלה') והפקידות המשפטית, לא נוכל לחמוק מהמסקנה המצערת שבפנינו רוחשת צביעות מתחסדת ושחיתות כרונית.
הבשלנים והבשלניות, החרוצים והחרוצות, האם מודעים הם לשקר ולהונאה פרי רוחם ומוחם? לדעתי ישנה אצלם מודעות מלאה (או כמעט מלאה) למריחות, לטיוחים, לבּדיוֹת ולפיקציות שהם ממציאים, אבל מכלול נכלוליהם נתפס אצלם כהתנהלות "צודקת בנסיבות הקיימות, או למול קואליציה פרימיטיבית וממשלת זדון...".
ג. לא מעטים משופטי בג"צ , הכריעו בדין שלא על פי דין ולא משיקולים ענייניים, אלא בגלל הטיה פוליטית - האמנם? סבורני שתיאור זה אינו ממצה , ולעיתים המציאות גרועה יותר. כגון, שופט המחזיק בעמדה, שלבג"ץ ישנן סמכויות מסוימות הנוגסות בסמכותן של הרשויות הפוליטיות, עשויה עֶמדתו זו להיות לעיתים לגיטימית כאחת ממיגוָן התפיסות בסוגיית האיזון בין הרשויות.
אולם שופט המחזיק בעמדה כזו מפאת שהוא משמֵש בתפקיד שופט, ואהבתו לעצמו וכבודו המנופח, משחדת אותו לצבּוֹר עוד ועוד כוח שלטוני - הריהו מושחת עד העצם, ריחו נודף למרחוק ולעמדתו אין כל קשר לשלטון החוק. עד כמה מוּדעים השופטים הנאורים ופקידי המשפט, למוטיווציה הכוחנית פרימיטיבית התוססת בקרבם? לשאלה זו אין תשובה פשוטה, מאחר ומודעות באה לידי ביטוי בדרגות שונות. אם לא נרצה להיתמם אין להתכחש לעובדה, שלנגד עינינו רוחש ניגוד עניינים ילדותי וניגוד אניים (=רבים של "אני") נשיאותי.
אך בעולם מתוקן, גיבוש עמדה בשאלת חלוקת הסמכויות בין הרשות הפוליטית לרשות השופטת, צריך שיהיה בלתי תלוי במִשרתו ובתפקידו של בעל הדעה - וזכורה לטוב, נזיפתו החמורה והבהירה של משה לנדוי נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר, בדיקטטורה השיפוטית( כלשונו) ילידת רוחו של האדמו"ר ברק, ובדומה הביע דעתו השופט מישאל חשין, שניהם ז"ל.
ד. לא זו בלבד. הפקידות המשפטית והפקידות השופטת, נוהגות בשיטתיות עיקשת להתמקד ו'לחפור' בסעיפים משפטיים צדדיים וטפלים (לעיתים תפלים), מבלי להתחשב בייחודן של שעות קריטיות, בהן עומדות על כף המאזניים סכנות ממשיות לעם ולארץ.
אולם משיכת הזמן כתוצאת ההליך המשפטי, שלא לדבר על טיב ההכרעה, היא כשלעצמה חוֹללה נזקים משמעותיים. דוגמא עכשווית אחת מיני המון; שלושת השופטים במשפט ראש הממשלה אשר מכירים היטב את השקרים הגסים והזוטות בהם מלעיטה התביעה את בית המשפט, הכיצד אינם מחליטים לצמצם את תדירוּת הופעותיו בביהמ"ש עד יחלפו ימים אלה שהנם הרי גורל למדינתנו הקטנה. בצער רב וביגון קודר, קשה להימנע מן הרושם שמדובר בהתנהלות אוטיסטית, מתובּלת בחריפות מוח ושיכרוֹן כוח - גמדוּת שיפוטית לעילא ולעילא.
'טביעה כללית' כותרתו של מאמר זה, אינה מכוונת בדווקא להתמוטטות פרסונאלית במערכת התביעה הכללית, שכן קשה בשלב זה לדעת עד כמה יתרחש בפועל ניקוי הזיהום המשפטי והערכי. בפנינו לעת עתה, התנהלות של 'הקֵש בּגָלִי'... ותו לא.
במונח הטביעה הכללית הייתה כוונתי בעיקר לטביעת אמון הציבור, דהיינו; לא טביעת אמון הציבור במערכת המשפט בישראל, כי אם טביעת האמון במושג השפיטה, ובַּמחשבה הנקייה בכלל. השנים הארוכות בהן התוודע כל האזרח בישראל, להיעדר יושרה, להעמדת פנים ממוסדת, ולעיוותי דין שראש בריא ולב טוב סולדים מהם, הביאו לידי כך שהציבור מתקשה יותר ויותר לצייר בדמיונו שופט הראוי לשמו; נבון ומתון, איש שנפשו אצילה ודעתו צלולה, ואשר בעיניו שאיפה עזה לאמת וצדק היא התורה כולה. איבוד אמון כה יסודי, הינו אסון ערכי ותרבותי, והוא אחד התוצרים המכוערים של התבססות הדיקטטורה השיפוטית נוסח אהרן ברק.