"גם אם הייתה בגידה, לא יעזור לטפל רק בזה בלי שנשנה את הקונספציה וכל המנגנון כולו שבוי בה. לכן שוגים (שוב) באופן בניית הכוח למלחמה עתידית. בלי דיון בקונספציה לא נוכל לתקן את זה.
הפוליטיקה איננה סרט של ג'יימס בונד שבה צריך לתפוס את הד"ר הרשע. יש כאן ממסד שלם עם הבנה שגויה של הסכסוך, של האויב, של הזירה הבין לאומית ולך אכפת רק אם הדיבור על קונספציה כן או לא משרת את השמאל? אני אגיד לך מה משרת את השמאל. השמאל רוצה להציל את הקונספציה ע"י זה שהוא יתאר את הקונספציה לא נכון (מממן החמאס, הכסף הקטארי וכו') . כך הוא חושב להציל את קונספציית שתי המדינות וכל נגזרותיה. ואילו אנחנו צריכים להבהיר שזו הקונספציה שממנה מוכרחים להשתחרר".
במילים הנ"ל ענה ד"ר גדי טאוב ברשת האיקס לנתנאל גלסנר, פעיל ימין מוכר, המעמת אותו שוב ושוב אם תזת הבגידה ב7/10. כפי שאני מבינה את טאוב, עיקרי הטענה שלו הם כדלקמן:
מחנה השמאל שבוי בקונספציית שתי המדינות כיוון שהוא מאמין כי זה הפתרון האולטימטיבי לסכסוך הישראלי פלסטיני. בשל התנגדות הימין לפתרון האולטימטיבי, השמאל רואה בימין אויב. טאוב סבור שבשל התפיסה השגויה הזו שהשתרשה לעומק גם אצל ראשי מערכת הבטחון לדורותיהם, הם ראו בימין איום גדול יותר מאשר החמאס, כי הימין הוא שמביא למלחמת נצח ולהמשך הסכסוך העקוב מדם, שאפשר לפתור אותו ע"י חתירה לפתרון שתי המדינות. התפיסה השגויה הזו גרמה לארגוני הבטחון ולעומדים בראשיהם לנהל את תפיסת הבטחון של מדינת ישראל בצורה מעוותת לאורך שנים בכדי לא לפגוע באפשרות פתרון שתי המדינות והיא שהביאה אותם להתעלם מהסימנים המקדימים בימים שקדמו לטבח השבעה באוקטובר.
אליבא דטאוב, עצם העיסוק בבגידה עונה על צורך נפשי של חלק מהציבור שאותו הוא מכנה "סרט של ג'ימס בונד". כלומר, הציבור הגדול שחושד בבגידה וסיוע לאויב מתוך ישראל ב7/10 אינו רציונלי ומייצר לעצמו תסריטים מנותקים מהמציאות ומהדיון האמיתי ובכך הם מכשילים את הנסיון להפריך את הקונספציה של השמאל, שהרי אם תופרך הקונספציה של שתי המדינות, תיסלל הדרך לפתרונות אמיתיים ולתפיסה בטחונית ומדינית נכונה והגיונית.
טענה נוספת שהועלתה לאחרונה בפודקאסט של טאוב ע"י הפיזיקאי ליעד לוי, גורסת כי אפילו אם הייתה בגידה, היא אינה ניתנת להוכחה, בעוד שהעבירות שביצעו בכירי המערכת בעצמם בליל הטבח ובהן הם הודו בתחקירים שפורסמו, מספיקות כדי להכניס אותם מאחורי סורג ובריח. מכיוון שכך, העיסוק בבגידה מסיט את תשומת הלב ומרחיק את האפשרות להפליל את האשמים במחדל: "אנשים כמוך מסכנים את היכולת שלנו להתמודד איתם כי את הפרנויות שלך (בגידה בגידה) יהיה להם קל להפריך וכך הם יצאו זכאים מהאשמות מופרכות במקום לעמוד לדין על העבירות הממשיות ובתור בונוס גם נחמיץ הזדמנות לתקן את מה שהשתבש (למשל בניין הכוח, למשל ניקוי אורוות בקונספציית אוסלו)" (טאוב ברשת האיקס ב27/10).
קונספציה של קונספציה
במאמר זה אני רוצה להצביע על מה שאני רואה כתפיסה שגויה של טאוב ומובילי דעה אחרים בימין, שבשלה הם מונעים את הדיון בבגידה, דיון שבעיני חייב להתקיים בכדי להביא לתיקון אמיתי של החברה הישראלית ושיקום מערכות הביטחון שלה.
כאמור, טאוב מתייחס לקונספציה של פתרון שתי המדינות (הכוללת פרטים נוספים כגון הגנה ולא התקפה כתפיסה, בחינת האויב בכלים מערביים מודרניים; ציוץ של טאוב על מאמר שכתב בכתב העת mosaic ב28/10/24) כעיקר הבעיה שהשמאל מייצר במציאות הפוליטית והביטחונית בישראל. מבחינתו, הקונספציה היא אם כל חטאת ואם נצליח להוכיח את העיוות שלה ולתקנו, נוכל להעלות את מדינת ישראל על המסלול הנכון. אומר בזהירות: טאוב, כאיש אקדמיה, לוקח את הדיון למקום שהוא מאמין כי דרכו ניתן לפתור בעיות: הוכחות, עובדות, טיעונים מנומקים ומבוססים. כאקדמאי מצטיין טאוב תפוס בעצמו בקונספציה הגורסת שכוח הטיעון וההיגיון יכול להכריע גם מערכות פוליטיות סבוכות. טאוב טועה. ההגיון לא משחק תפקיד כאשר תאווה פראית לשלטון וכוח מנהלת את הזירה.
הגרעין הרדיקלי המנהיג כרגע את מחנה השמאל לא פועל מתוך שאיפה אמיתית לפתרון הסכסוך ומתוך דאגה כנה לעתיד מדינת ישראל ולכן הבעיה איננה הדרכים השונות בהן מנסים המחנות השונים להגיע למנוחה ולנחלה. טאוב מניח כנראה שהשמאל בסופו של דבר רוצה אותו דבר כמו הימין: חיים שקטים ובטוחים במדינה משגשגת והבעיה היא רק בעיוות המחשבה שלו על הדרך בה ניתן להגיע לכך. אלא שכאן הוא מפספס בעיניי את הבעיה האמיתית והיא שמנהיגי השמאל הישראלי המובילים את המחנה מונעים מתאוות שלטון וכוח בלתי מרוסנת ובלתי מתפשרת והיא תשוקתם היחידה. באם השלטון והכוח אינם בידיהם, עבורם אין ערך למדינת ישראל ולכן הטיעונים, הרציונל והשכנוע הם חסרי ערך בדיון עימם, שכלל איננו מתקיים. כבר זמן רב שהדיון בין הימין לשמאל לא מתקיים כיוון שהימין שואף לפשרות ולהסכמות והשמאל שואף לשליטה וכוח. ישנן דוגמאות רבות לכך. אחת מהן היא עדותו של פרופ' כהן אליה בראיון שערכתי עימו למגזין ערוץ 14 ובו הוא תיאר כיצד, כנציג השמאל בשיחות על הרפורמה, הוא הצליח להביא להסכמות עם הצד הימני אבל פורום שמאלני של משפטנים הכשיל את הפשרה ותימרן את הנשיא הרצוג להציג את מתווה הנשיא שידעו שהימין לא יוכל לקבל. השמאל לא מוכן לשום פשרה עם הימין אם משמעותה היא הוצאת כוח כלשהו מידיו.
הקונספציה, היינו דרכי חשיבה ורעיונות שהטמיע השמאל בציבוריות הישראלית ובמערכות המרכזיות שלו, היא רק הסימפטום של הבעיה האמיתית שממנה טאוב מתעלם והיא תאוות כוח ושלטון בלתי מתפשרת המשתלטת על הנהגת השמאל ומעקרת מתוכן כל אידיאולוגיה אחרת. עבורם, כל הדרכים כשרות להשבת הכוח לידיהם. נוכחנו בזה כאשר הם היו מוכנים להביא את מדינת ישראל למשבר כלכלי, בטחוני וחברתי חמור ביותר ובלבד שמוקדי הכוח ישארו בידיהם. אותה תאוות שלטון היא שמייצרת קונספציות שמטרתן לשמר את ההגמוניה של השמאל הרדיקלי וכך באות לעולם מוטציות רעיוניות כגון מוסר מעוות שטוען שבטחון אזרחי האויב עדיף על בטחון חיילינו, שיש להשקיע בסייבר, בחיל האוויר ב8200 ובסיירת מטכ"ל כי שם נמצאים "החבר'ה שלנו" בעוד את צבא היבשה אפשר לייבש, שקצינים התקפיים לא יכולים להיות חלק מפורום מטכ"ל ועוד ועוד.
הקונספציה של מדינה פלסטינית ומוסר מעוות כחלק מאופן הלחימה של צה"ל הם רק חלק מהמתודה של השמאל בדרך שלו להשיב ולהשאיר את השלטון לידיו. השמאל קיווה שבאם תקום מדינה פלסטינית ובאם לא יחוסל האיום הבטחוני על מדינת ישראל, יהיה לו קל יותר להשיב לידיו את הכוח ולרסן את הציבור המסורתי, דתי וימני מלהשתלט. כך באו לעולם הסכם אוסלו, תוכנית ההתנתקות, תיקי נתניהו, תנועת המחאה וכו'. השמאל שואף שמדינת ישראל תהיה לעד מאוימת, מוחלשת ותלויה במעצמות ומדינות אחרות כיוון שאז גם הלאומיות והזהות היהודית מוחלשות והן אלה שמאיימות יותר מכל על שלטון מוחלט של השמאל במדינה ובאזרחיה. הזהות היהודית והתודעה הלאומית לא מאפשרות לאליטה מטעם עצמה לשלוט הציבור.
לכן, גם אם נמקד את כל מאמצי הימין בהפרכה ועיקור מתוכן של רעיון שתי המדינות, התאווה הלא מרוסנת והמוכנות לעשות את הדברים הכי קיצוניים בגינה, יניבו דברים מעוותים לא פחות מהמדינה הפלסטינית כי המניע והרצון קיימים. טאוב צודק שהשמאל רואה בימין אויב אבל לא בגלל שהימין מהווה מכשול בפני המדינה הפלסטינית אלא מכיוון שהוא מונע מהשמאל את השלטון.
הפתרון ולא הבעיה
העיסוק בנושא הבגידה והרצון העז לבדוק את הנושא לעומק, לא נובע מדמיונות קודחים או נטיה דרמטית. הוא נובע משאלות כואבות רבות שלא נענו מאז השביעי לאוקטובר שלא רק שאינן מתבהרות אלא שהמאמצים שלא לענות עליהן הולכים ומתגברים, כמו גם מהתביעה לחקר האמת ומהצורך החיוני לחשוף עד כמה רחוק השמאל מוכן ללכת עם תאוות השלטון שלו. בהעדר תשובה אחרת, ברורה וחותכת, אי אפשר לפסול את אפשרות הבגידה והיא חייבת להיחקר! אם וכאשר ייחקר הנושא לעומק ויתברר כי אכן הייתה בגידה בתוך מערכות הבטחון של מדינת ישראל, השמאל יאבד מכוחו באופן כמעט מוחלט ולא יהיה צורך להפריך קונספציות כאלה או אחרות. כאשר רוב הציבור בישראל יבין כי יש בתוכנו גרעין שמוכן לעשות את הפשעים הגרועים ביותר בכדי להחזיק את השלטון והכוח בידיו, הדרך לממש את מדיניות הימין תהיה בהירה וקלה. אם יתגלה כי מה שאיפשר את הטבח הנורא הייתה כוונת זדון ובגידה, הדרך לתיקון תהיה "לא לתת להם מילימטר" כלשונו של חוויאר מיליי, כלומר לחסן את המערכות הציבוריות של מדינת ישראל מפני אותה תאוות שלטון בלתי מרוסנת ובניית מנגנוני בקרה על גופים ואנשים שזהו המניע העיקרי שלהם.
העקשנות של רבים ממובילי הדעה בציבור הימני שלא לדון בתזת הבגידה נובעת בעיניי מקושי רגשי ונפשי. כך למשל, בשיחה עם ארז תדמור בגלי ישראל אמר אל"מ במיל פרופ' גבי סיבוני כי הוא אינו מסוגל לקבל את אפשרות הבגידה מבפנים "מבחינה נפשית".
בראיון שערכתי עם בכיר השב"כ לשעבר עמית אסא הוא הודה שתזת הבגידה אכן הגיונית אך מבחינה נפשית הוא אינו יכול להכיל אותה ולכן לא עוסק בה. גם מרקו מורנו שהתראיין לאחרונה אצל טאוב ביטל את תזת הבגידה כי "הוא מכיר את הרצי" והוא בטוח שאינו מסוגל לכך. אלה אינם טיעונים רציונליים, אלה משאלות לב. בפועל, בכירי מערכות הביטחון בעבר הכשילו תקיפה של הכור הגרעיני בעיראק, קראו לסרבנות, הביאו עלינו את אסון אוסלו וההתנתקות ועוד ועוד. הקושי הנפשי להכיר באפשרות הבגידה ולדון בה, מביא אנשים רבים, ערכיים, חכמים וראויים לדחות אותה על הסף אלא שלאחר השביעי באוקטובר אין לנו את הפריבילגיה להסיט את המבט.
העיסוק באפשרות הבגידה מחייבת את הימין הישראלי לעסוק בבעיה האמיתית והיא ההתמודדות עם גרעין הכוח בשמאל שמוכן ללכת רחוק מדי בכדי להחזיר את הכוח לידיו. ההתעקשות של חלק ממובילי דעת הקהל בימין שלא לעסוק בתזת הבגידה נדמית כהדחקה מכוונת של אפשרות שהיא בעוכרנו. עד שלא נקבל תשובות ברורות והוכחות חותכות למה שאכן הוביל לשביעי באוקטובר, אנו מחויבים לדון ולחקור גם את האפשרות שמי מתוכנו נתן את הרשות למרצחים להשחית.