יום שישי, חוזר הביתה ממילואים בחאן יונס, אחרי שעתיים שינה בלילה.
אחרי שבוע בפנים מצב הרוח בשמים. אני חושב על הרוח של חבריי לפלוגה, על הגיבוש והמוטיבציה, על העבודה המשותפת והקשה, על הדבקות במשימה, על האימונים והמבצעים.
אני מעביר במחשבתי את השיחות הרבות עם עשרות החיילים שניידנו והעברנו ממקום למקום, גולני, כפיר, שריון, נהגי משאיות ובאגרים, סדירים ומילואימניקים, שהגיעו מכל קצוות הארץ: ממצפה רמון ומתל אביב, מהר חברון ומחיפה, מקיבוץ צרעה ומאלון מורה, מנתניה ומאופקים, מגיל 18 ועד גיל 60.
תערובת של כל העם הזה, מכל המינים ומכל הסוגים, מכל המקומות ומכל הגילאים, וכולם דבקים במשימה ומרגישים חלק מהמטרה הגדולה שצה"ל צועד לעברה, ניצחון על אויבינו והשמדת הרוע. עם ישראל חי.
ואז, כדי לשמור על ערנות, הדלקתי את הרדיו והקשבתי לרדיו של החיילים והחיילות, גלי צה"ל. נפלתי על ראיון עם אשת מילואימניק. מה יכול להיות יותר טוב מזה?
ופתאום, ברגע אחד, הכול השתנה. הרגשתי את הרוח שוקעת, החיוך התחלף במועקה, והלב זעק מתסכול.
אי אפשר להאמין שאלו הקולות שרדיו בישראל משמיע במלחמה.
האישה מתארת את הקשיים של הבית, את ההתמודדות עם גידול הילדים. עד כאן הכול בסדר, לגיטימי ומובן. היא ממשיכה ואומרת איך בעלה מרגיש גרוע עם שלבי גידול הילדים שהוא מפסיד, איך הוא הפסיד את הצעדים הראשונים של בתו, איך גם הפירגון והדאגה שאנשים דואגים לה ומציעים עזרה לא שווים, כי היא רק רוצה שכבר יחליפו אותו והוא לא יעשה מילואים.
היא מתלוננת שמזלזלים באנשי המילואים ומשנים להם את הלו"ז המתוכנן. כדוגמה לזלזול, שימו לב, היא מביאה את השובר של 4,500 שקלים שהם קיבלו לנופש. היא מסבירה שבגלל עומס המילואים היא לא יכולה לממש אותו, וכבר נאלצה לבטל חופשה מתוכננת.
היא ממשיכה שישנן קבוצות נשים שתומכות זו בזו ומחזקות אחת את השנייה, אך היא לא מאלו. היא לא רוצה לחזק אלא להחליש ולספר עד כמה קשה.
והמראיינת מלבה את האש: בתחילת המלחמה אנחנו דחפנו אותם ללכת למלחמה ולהציל את אנשי העוטף, אבל עכשיו כבר אין בשביל מה להילחם.
תוך כדי דיבור, התיאורים עוברים מלשון יחיד ללשון רבים. זה כבר לא בעלה, אלא "הם". היא כבר יודעת לתאר את הרגשת חיילי צה"ל כולם.
ואני שומע ומתקומם, דמעות חונקות את גרוני. זה הקול שבוחרים להשמיע? אני מבין את הקושי וההתמודדות, הם קיימים אצל כולנו. גם לי נוצרים פערים בעבודה, גם אצלי סרגל המילואים משתנה כל שבועיים, גם הילדים שלי רוצים את אבא. אבל למה להשמיע דווקא את הקול הזה?
ואני רוצה לצעוק בתוך הרכב: תעצרו, תראיינו אותי ואת חבריי, תראיינו את נשותינו המתקשות אך מתעלות לגודל השעה. תראו את חבריי לפלוגה שכבר היו בדרך הביתה ביום חמישי, והוקפצו חזרה, אולי גם לשבת, אבל החיוך והשמחה על פניהם.
תראו את הפצועים שהבריאו וחזרו לעזה לאחר הטיפול וההתאוששות. לשאלתי אם הם לא פוחדים, הם אמרו שהם רק רוצים לחזור ולסיים את העבודה.
תלמדו מחברי לפלוגה שביקש שחרור לברית של נכדו, ואחר כך חזר למילואים. ספרו על הבחור שגר בתאילנד ומגיע למילואים בכל פעם שהגדוד שלו מגויס, ואם הוא כבר פה הוא "תופר" התנדבות מילואים בסיפוח לגדוד נוסף.
תראו את ההתגייסות של עם ישראל גם לאחר שנתיים: את הקיבוץ שפתח לנו את שעריו ואת הבריכה שלו לערב פלוגה, את המציל מחולון שהתנדב באותו ערב בשביל החיילים, את האנשים שעדיין עושים "על האש" לחיילי צה"ל מדי ערב במסירות ובשמחה. אלו לא סיפורים ייחודיים, יש כאלה בלי סוף, וכולנו מכירים כאלה, אבל הם לא זוכים לסיקור תקשורתי.
אל תספרו לי סיפורי סבתא על כך שאין צורך במלחמה. אני ראיתי את המוצב שעליו פשטו 18 מחבלי חמאס וניסו להרוג ולחטוף משם חיילים, אני מבין את המשמעות של המנהרות שהאויב חפר וחופר מתחת לאדמה. אני עמדתי במרחק עשרות מטרים מבית ממולכד שמיועד להתפוצץ כשאני וחבריי ניכנס אליו. אני מרגיש את האיום כשאני נוסע בצירי רצועת עזה ומבין שהמחבלים מעוניינים להרוג את כולנו, ושאם אנחנו לא נהיה שם, הם יהיו שם, ותושבי העוטף החפצים בחיים יצטרכו לבחור להם אזור מגורים אחר.
אין גבול לשקרים ולמניפולציות הרגשיות. רוצים עוד דוגמה לאבסורד? באחת הכניסות לרצועה, בדרכנו למבצע למען חטופים, התעכבנו בפקקים שנגרמו מההפגנות על כך שלא דואגים לחטופים.
ואגב, לפני הרבה שנים הבן הבכור שלי עשה את צעדיו הראשונים כשהייתי בבית, וכשיצאתי למילואים הוא נסוג ו"שכח" איך הולכים לעוד שלושה חודשים. אז זה לא נעים, אבל בסוף, למען ה', למען המדינה ולמען כולנו, הילדים יצטרכו להתגבר, כי יש דברים חשובים יותר, כי מה שהרגשנו בשמחת תורה נכון גם היום, כי יותר ממה שאנחנו תובעים מהחרדים, אנחנו צריכים לתבוע קודם כול מעצמנו.
והזלזול באנשי המילואים? זו כבר הרגשה סובייקטיבית, שלא לומר שקר מוחלט. אף אחד לא מזלזל. הרי גם היא מתארת את תמיכת החברה, גם היא מתארת את תמיכת המדינה, אבל מה לעשות שבמלחמה יש שינויים ואילוצים, החמאס לא פועל לפי סרגל המילואים המתוכנן של צה"ל. מנסים להתחשב, כמו שראינו בדחיית מילואים רבים ליום שאחרי אחד בספטמבר כדי להקל על משפחות המילואים בפתיחת שנת הלימודים, אבל בסוף השאלה היא לאן מפנים את המבט, לחצי הכוס המלאה או הריקה. השאלה היא אם יודעים להתעלות מעל הקשיים הפרטיים והמשפחתיים ומסתכלים על המבט הכללי ארוך הטווח.
ושוב, שיהיה ברור, אין לי טענות לאף אחד על תחושותיו, אבל התקשורת יכולה לבחור איזה קול להדגיש ואיזה פחות, להבחין בין עיקר לטפל ובין מועיל למזיק, ולסייע במאמץ המלחמתי. לצערי, הרדיו שאמור לייצג אותנו, החיילים, בוחר להדגיש את המחליש והמייאש במקום להיות עם חיילינו ולחזק את רוח הלחימה.
חיילי המילואים והסדיר חזקים ומלאים רוח לחימה ורצון להכריע את האויב. המינימום הנדרש מגלי צה"ל הוא לא להפריע.
אם אפילו במלחמה הצודקת ומלאת העוצמות הנוכחית גלי צה"ל אינו הבית של החיילים ואפילו לא המגן שלהם, כדאי שאנשי גלי צה"ל ילכו הביתה, ויפה שעה אחת קודם.