בישראל של השנים האחרונות מתרחשת תופעה חברתית ורוחנית ייחודית. מצד אחד, חברה מודרנית, טכנולוגית, ביקורתית ולעיתים תוקפת כל מה שמריח מדת, ומצד שני, צימאון הולך וגובר של רבים להתחבר מחדש למסורת ישראל, לתפילה, למשמעות יהודית, לשייכות עמוקה יותר לזהותם.
דווקא בתוך המתח הזה נפתחת בפני הציבור הדתי-לאומי הזדמנות היסטורית, אולי הגדולה מאז קום המדינה, להיות שותף פעיל בתהליך של חיזוק החוסן הלאומי והרוחני של העם, באמצעות חיבור מחודש ומתון למסורת.
החיבור הזה איננו מבוסס על המודל של "החזרה בתשובה" במובנו הצר והמוכוון, אלא על פתיחת שערים, על הושטת יד ועל בניית גשרים של היכרות והתנסות משותפת.
לפתוח את בתינו ולארח משפחות לשבת, סעודות חג קהילתיות, הדלקות נרות חנוכה בחוצות העיר או במתנ"סים, לימוד אמונה פתוח לכל מי שמבקש לשמוע ועוד כיו"ב. תמונות שהיו בעבר נחלת מגזר מסוים בלבד, הפכו כיום לצורך חיוני של קבוצות גדולות בציבור הישראלי, מכל שכבות החברה. אנשים מחפשים שייכות וחיבור למסורת שמעניקה טעם, חוזק ותקווה, ולא פחות מכך - נקודת אחיזה יהודית בתוך מציאות מורכבת.
אין מדובר בתיאוריה. מי שפקד באלול האחרון את רחבת הכותל המערבי, את כיכרות הערים ואת בתי הכנסת, ראה עשרות אלפים, חלק גדול מהם אינם שומרי מצוות, משתתפים בסליחות המוניות. בתי כנסת ותיקים לצד מרחבי תפילה שאיש לא תיאר שיהפכו למוקדים של געגוע וחיבור יהודי. תופעת הנחות תפילין בבתי ספר ובמרחבים פתוחים, שהייתה בעבר פעולה שקיימו רק באזורים ספציפיים, הפכה למנהג רחב היקף. משפחות חילוניות גמורות משתפות ברצון לחוות שבת משותפת, צעירים שבחייהם לא פתחו סידור מבקשים להשתתף בשיעורי אמונה, ורבים מבקשים לגעת בשורשים היהודיים, גם אם בזהירות, צעד אחר צעד, קמעא קמעא.
המימד הזה התחזק יותר בעקבות עדויות החטופים ששבו ממנהרות העינויים של חמאס. חלקם סיפרו על רגעי תפילה אינטימיים, על חיבור טבעי ובלתי אמצעי לבורא העולם, על התגלויות של אמונה שנבטו דווקא מתוך החשיכה. "ממעמקים קראתיך". "בדרך אמונה בחרתי" כך כתבה אגם ברגר שורדת השבי. הקולות הללו מחלחלים עמוק לתודעה הציבורית וגם מי שאיננו שומר מצוות יכול לגלות שבתוכו פועמת נשמה שמבקשת חיבור אל המקור.
וכאן נכנס לתמונה הציבור הדתי-לאומי, ובמיוחד הגרעינים התורניים הפרושים בלמעלה מ-70 ערים ברחבי ישראל. אותם קהילות שהוקמו כדי לחזק את המרקם החברתי העירוני, יכולים היום לזהות משימה חדשה. לא רק התיישבות, לא רק פעילות חינוכית, חברתית או קהילתית, אלא יעד לאומי של ממש. יצירת מרחבים פתוחים, מזמינים, לא שיפוטיים, שבהם יהודים באשר הם יוכלו להרגיש שהמסורת היהודית שייכת גם להם. זוהי שליחות שיש בה תרומה לבניין הלאומי לא פחות מאשר חינוך, התיישבות או שירות קרבי.
יש מי שיטען כי עלינו לשוב לשפה ברורה של קירוב לתורה ולקיום תרי"ג מצוות, לא פחות, ולא להסתפק רק בקירוב אל המסורת. לאלה נזכיר את שכתב הרב צבי יהודה קוק על קדושתו של אהרן הכהן (שיחות הרב צבי יהודה, ויקרא, סדרה ב'). בפרקי אבות מוגדרת אישיותו של אהרן "הוי מתלמידיו של אהרן...אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" לא נאמר אוהב את הבריות כדי לקרבן לתורה. זאת אהבה מזויפת. לאהבת הבריות יש ערך עצמי, ומזה נמשך קירוב לתורה. ובאילו בריות מדובר? ודאי ברחוקות מן התורה שהרי אותן יש לקרב וגם אותן יש מצווה לאהוב".
אהרן הכהן אינו משתמש בתורה ככלי לחץ, אלא נותן תחילה מקום לנשמה היהודית שלא הלכה לאיבוד. קירוב כזה איננו ויתור על האמת התורנית אלא חיבור אל האמונה העמוקה שהדרך אליה עוברת דרך הלב.
ההזדמנות הזו איננה נקודתית ולא זמנית. בעולם שבו הזהות היהודית והקשר לארץ ישראל הם מנועי העומק של החוסן הלאומי, תפקידו של הציבור הדתי-לאומי עשוי להיות מכריע. עליו לחבר את האמונה לסיפור החיים הישראלי, לחבר בין יהודיות לזהות לאומית, ולהציע מחדש את מה שבמשך דורות היה המנוע של שרידותנו כעם. אם נגלה אחריות, רגישות ומנהיגות רוחנית, נוכל לחזק את האומה מבפנים, לא בכפייה ולא בהטפה, אלא בהזמנה ובחיבור של עם ישראל הרחב, וכשעם ישראל מרגיש קשור למקור חייו, גם אחיזתו בארץ מתחזקת.
זו שעת רצון. הזדמנות של דור. על הציבור הדתי-לאומי והגרעינים התורניים לראות בכך משימה לאומית, ובכך עשויה להיפתח תקופה של חיבור מחודש בין רבים מבני עמנו למסורת, לתורה, לאמונה ולעם ישראל בארצו.
הכותב הוא יו"ר קרן קהילות