במשך עשרות שנים נדמה היה שהמסורת העדתית הולכת ונעלמת. גלי העלייה, המיזוג החברתי והמערכת החינוכית שניסתה ליצור אחידות תרבותית גרמו לכך שמנגינות קדומות, נוסחי תפילה ייחודיים, טעמי חגים מסוימים וסיפורי צדיקים שעברו מדור לדור - נשמטו אט־אט מהזיכרון הציבורי בישראל.
אך דווקא בעשור האחרון מתרחשת תופעה הפוכה: אלפי צעירים בישראל מחפשים מחדש את השורשים, נזכרים בטעמים שסבתא בישלה, חוזרים לשירת הבקשות, לומדים פיוטים עתיקים ומגלים מנהגים שנשמרו בגלויות רחוקות. זוהי תנועה שקטה אך רחבה, והיא משנה את השיח על זהות יהודית בישראל.
תהליך זה לא נובע מגעגוע רומנטי בלבד; מדובר בצורך עמוק בשייכות. בדור טכנולוגי, מהיר ומחובר־יתר, צעירים רבים מחפשים רגש, עומק ומשמעות. הם מבקשים לחזור לסיפור האישי שלהם, להבין מאין באו ומהי המסורת שהחזיקה את עמם במשך אלפי שנים. בתוך החיפוש הזה צומחת ההבנה שהמורשת העדתית אינה רק חלק מהעבר - היא נכס חי שמעניק תחושת יציבות, זהות וחיבור לעם ישראל כולו.
אחד הסימנים הבולטים לגל ההתעוררות הזה הוא החזרה למוזיקה המסורתית. פיוטי שבת של יהדות תימן, שירת הבקשות של יהודי מרוקו, ניגוני הסליחות של גאורגיה והמנגינות האשכנזיות העתיקות - כולם חוזרים לבמות, לבתי הכנסת, לערבי התרבות ולתוכניות החינוך.
משפחות שמגיעות מרקעים שונים יושבות יחד בסעודת שבת ושרות פיוטים של עדות אחרות, מתוך תחושה שהמורשות הללו אינן סותרות זו את זו - הן משלימות זו את זו. במובן זה, המוזיקה הפכה לאחד הגשרים החזקים ביותר בין עדות ישראל.
גם סביב שולחן השבת מורגשת תחיית המסורת: מאכלים שנשמרו מאות שנים בקהילות שונות - מקוסקוס חגיגי ועד לחוח תימני, מחמין אשכנזי ועד קובה עיראקית - הופכים לחלק מהתפריט הביתי של משפחות מכל העדות. המטבח הוא לעיתים נקודת הכניסה הראשונית להבנת המנהגים. דרך התבשילים נפתחת דלת רחבה לסיפורים, למבנים החברתיים, לחגים ולדרך שבה כל קהילה שמרה על יהדותה בגלות.
בתי כנסת רבים מאמצים היום יוזמות של שילוב נוסחים. קהילות ספרדיות מזמינות חזנים אשכנזים לערבי פיוט, בתי כנסת אשכנזיים שרים פיוטים מרוקאיים, וקבוצות לימוד צעירות חוקרות את ההבדלים בין טעמי המקרא של תימן, מרוקו, בבל ופרס. במקום לראות בשוני מחסום, הדור החדש רואה בו הזדמנות ללמוד ולהעשיר את הזהות היהודית שלו.
אחד התחומים שסופג עניין אדיר הוא תחום סיפורי הצדיקים. מסורות שהועברו בעל־פה מדורי דורות - כגון סיפורי רבי דוד אבוחצירא, בבא סאלי, המקובלים מפרס, חכמי עיראק, רבני גאורגיה ואדמו"רי אשכנז - נלמדים מחדש, נחקרים ומסופרים בבתי ספר, בשיעורים ובמסגרות קהילתיות. סיפורי הצדיקים אינם רק אוסף אגדות; הם משקפים את העולם הרוחני של כל קהילה, את הערכים שהחזיקו אותה ואת האמונה שחיזקה את חייה.
לצד ההתעוררות הרגשית נולדת גם תנועת מחקר פעילה. צעירים רבים פונים ללמוד על ההיסטוריה של קהילות ישראל: כיצד נראו החיים בבגדד של המאה ה־19, מה היה תפקידה של האישה בחברה המרוקאית המסורתית, כיצד שמרו יהודי בוכרה על יהדותם תחת שלטון זר, ואיך נבנו הקהילות הקטנות ברומניה, לוב, אלג'יריה ויבשת אפריקה. המון חומרים נדירים יוצאים לאור: כתבי יד, מסמכים של בתי דין, יומנים משפחתיים ופיוטים שנכתבו לפני מאות שנים.
החינוך הוא זירה מרכזית נוספת. בתי ספר רבים משלבים שיעורים על עדות ישראל, מערכי שיעור על פיוטים, תערוכות מסורת, ימי מורשת משפחתיים ופעילויות של סבים ונכדים. הדגש אינו רק ללמוד "מה עשו פעם" - אלא להבין שהפסיפס הזה מייצר זהות יהודית רחבה ועשירה במיוחד. תלמידים מכל העדות לומדים על קהילות אחרות ומגלים שהשונות אינה מאיימת - היא מחזקת.
התופעה הזו מקבלת תשתית דיגיטלית רחבה בזכות פרויקטים דוגמת מנהגי עדות, שמרכזים ידע עצום על עשרות קהילות יהודיות בעולם. פרויקטים כאלה מאפשרים לקורא הישראלי הממוצע לצלול בקלות לתוך עולם שלם של מסורות, פיוטים, סיפורים ומנהגי חגים - בצורה מאורגנת, נגישה ומכבדת. הם מספקים לא רק מידע היסטורי, אלא גם כלים להעברת המסורת לדור הבא. זהו למעשה חלק מתהליך רחב שבו הטכנולוגיה אינה מנתקת מהעבר אלא משמשת כלי לשימורו.
באופן מפתיע או טבעי, דווקא במדינת ישראל - מוקד קיבוץ הגלויות - מתברר עד כמה חשוב לשמר כל ניגון, כל פיוט, כל טעם וכל סיפור קטן שנשמר בגלות. הקהילות שהתאספו כאן יוצרות יחד פסיפס שאין לו אח ורע בהיסטוריה היהודית. הזהות המשותפת אינה באה על חשבון הייחודיות; להפך - השילוב בין העדות הוא שמעניק לעם ישראל עוצמה ויציבות.
לכן תנועת החזרה למורשת אינה רק טרנד; היא תופעה עמוקה שמבטאת את רצון הדור לדעת מי הוא באמת. היא קוראת לנו לעצור, להתבונן אחורה, לשאוב השראה מהאבות והאימהות, ולהבין שהחוסן של עם ישראל נבנה בדיוק מהדברים הללו: מהניגון של תימן, מהפיוט של מרוקו, מהתפילה של בבל, מהמנגינה של אשכנז ומהמסורות של עדות קטנות שנשמרו בקפידה מאות שנים.
בסופו של דבר, המורשת העדתית אינה שייכת לקהילה אחת. היא שייכת לכולנו. ככל שנלמד אותה, נכבד אותה ונעביר אותה לדורות הבאים - כך נבנה חברה ישראלית מאוחדת, חזקה וגאה בשורשיה.