נשיא ארה"ב מדווח על שיחה כלכלית טובה שקיים עם נשיא סין ובה הוזמן לבקר בבייג'ינג, ביקור שיתקיים באפריל.
טראמפ מצידו הזמין את הנשיא הסיני לביקור בבית הלבן, ועל היחסים המתחממים לכאורה בין שתי המעצמות היריבות שוחחנו עם רות פינס פלדמן, מומחית ליחסים בינלאומיים במכון משגב לביטחון לאומי.
לדבריה, מהלכיו האחרונים של הנשיא האמריקאי הם "חלק מהאסטרטגיה של טראמפ, לדבר עם מי שאפשר ולנסות לגשר מול מי שאפשר, גם אם זה לא מוביל לשום דבר ארוך טווח ואין לכך השלכות מרחיקות לכת. הוא רוצה להיות בשיח גם עם האויבים כמו שהיה מול איראן, סוריה ועכשיו סין".
"ארה"ב לא רוצה לפתוח במלחמת סחר נגד סין, אבל היא רוצה השפעה גדולה הרבה יותר ולהיות עם היד על העליונה בסחר הבינלאומי. היא רוצה להפעיל לחצים על סין כדי שסין תקבל את התנאים שהיא מכתיבה", אומרת פינס פלדמן ומציינת כי "ארה"ב לא יכולה בלי הסחר עם סין. לאיגוד החקלאים האמריקאי מאוד חשוב הייצוא לסין. אנחנו לא יכולים לראות מצב של נתק מוחלט בין סין לארה"ב. העולם המערבי תלוי בייצור שנמצא בסין וארה"ב שואפת להעביר את יכולות הייצור מסין ומקומות אחרים בעולם לאמריקה, כדי שהיא תהיה בעלת השליטה על שרשראות הייצור, האספקה והסחר, תחומים שבהם סין מובילה בעולם".
כדי לקדם את מגמותיה הללו ארה"ב תפעל להוריד את המס על המוצרים האמריקאיים שנרכשים בסין ובמקביל להעלות מס על מוצרים שחברות אמריקאיות צורכות מסין. "על זה ועל החקלאות הם הסכימו לדבר", היא אומרת, ולשאלתנו מה הצ'ופר האמריקאי לסינים בתמורה למהלכי המיסוי המכבידים לכאורה על סין, משיבה פינס פלדמן כי "כרגע השיחות הן הצ'ופר, עצם המו"מ על השאיפה להפסיק את העלאת המיסוי ולמצוא דרך לגשר על הפערים ולמצוא נוסחה ומחיר מוסכם".
"הכול רק עניין של אינטרסים כלכליים הדדיים בין ארה"ב וסין ולא צריך להתרגש מהשיחות. יכול להיות שמועד המפגש יגיע והמפגש לא יקרה, כי יקרה משהו. זה שמכריזים על פגישה דברים יכולים להתהפך, אבל טוב לעולם שיש דיבור כי אף אחד לא רוצה להגיע לעימות בין מעצמתי מה שיכול להביא למלחמת עולם. לכן טראמפ מנסה לייצב את המצב כדי שלא ייפרץ סכר והעולם יגיע למצב שהוא לא רוצה להגיע אליו. לכן שמו בצד את העניין הביטחוני ואת הנושא של טאיוואן השנוי במחלוקת ומתמקדים בנושאי הסחר והחקלאות, מה שמאוד משפיע כעת על סין שתלויה בייבוא מארה"ב".
ואיך כל זה מסתדר עם הנימה התקיפה של טראמפ כלפי מה שמוגדר ציר הרשע הסיני-רוסי-איראני? פינס פלדמן סבורה שמדובר בהתנהלות מקובלת בתחומי היחסים הבינלאומיים שבהם "מנסים לגרום להשפעה אצל היריב ולשנות את דרך הפעולה שלו. טראמפ סבור שבאמצעות רטוריקה אגרסיבית ושימוש במקלות יתאפשר לו להשתמש בגזרים שיובילו לשינוי בדפוס הפעולה של האויב. לכן הוא מגדיר אותם ציר הרשע, מטיל סנקציות ומכסים, והכול כדי להביא את האויב לשנות את המדיניות שלו ולקרב אותם מציר הרשע למערב".
לדבריה קשה לפעול באופן כזה ישירות מול סין, אבל ניתן להפעיל את האמצעים הללו למדינות אזוריות כדי להרחיק מההשפעה הסינית, מה שהוביל להתקרבות מסוימת של ארה"ב למדינות באפריקה ובאזורים שונים בעולם, כולל עצם קיומו של השיח מול איראן עצמה. "זה סוג של תפיסת עולם שאומרת שבכוח תוכל לגרום ליריב לשנות את האופן שבו הוא פועל. לכן טראמפ אומר דברים אגרסיביים מצד אחד ומהצד השני נפגש איתם כי המטרה היא שלא להגיע למלחמה".
לשאלתנו אם הסינים סבורים שאכן אופציית המלחמה קיימת, או שהם מבינים שטראמפ יעשה הכול כדי שלא להגיע למלחמה, מה שממילא מחליש את עמדתו מולם, משיבה פינס פלדמן ואומרת כי הסינים "מבינים שמלחמה היא אופציה בעקבות מה שהיה באיראן, לכן היה חשוב לטראמפ להיות זה שיפציץ בפועל באיראן כדי להעביר מסר למדינות האזור והעולם שכאשר יש איום אמיתי ארה"ב לא חוששת לנקוט באופציה הצבאית, אבל חשוב לזכור שלא מדובר במלחמה על אדמת סין, אלא על מצב שבו אם סין תרצה להשתלט על טאיוואן, יתכן וארה"ב תבוא להגנת בת בריתה יחד עם מדינות נוספות ותפעל למנוע את ההשתלטות הסינית. כלומר שלא מדובר במלחמה עם סין".