בפרשתנו אנו נפגשים בתופעה מוזרה של מאבק לא הגיוני של הפלישתים ביצחק, על ידי סתימת הבארות שנחפרו בימי אביו אברהם.
לפני כן מספרת לנו התורה על גירושו של יצחק, בעקבות הצלחתו הפלאית בתקופת בצורת ובאזור המנוגב ממים ארץ הנגב למצוא מאה שערים.
יצחק הוא המשך מקור הברכה, ברכת אברהם והוא מגורש בעקבות הצלחתו? מה הרווח שבסתימת הבארות? מה ההיגיון ביבוש מקור המים שהביא ברכה גם לפלישתים עצמם?
נראה כי פעולה לא הגיונית זו מכוונת לשבור רוחו של יצחק, ומתוך כך לנטרל את השפעתו הרוחנית שהחלה בתקופת אברהם אביו.
סתימת הבארות מכוונת לא רק לבארות הפיזיים אלא גם ובעיקר כלפי המים הרוחניים, אור התורה והיושר שבא להנחיל יצחק.
יצחק לא מתייאש, הוא שב וחופר, שב וקורא בשם, בשמות אשר קרא אביו.
העקשנות שלו מבטאת אמונה פנימית מוצקה ויציבה, שאינה נרתעת מבריונות פרועה המבטאת חולשה.
הם טובים בלסתום ולגרש, יצחק מצויין בלחפור מחדש ולקרב.
הייסורים המדיניים שחווה יצחק הופכים לאתגר של העמקה ושל היאחזות מחדש בכל באר, עד שהעשק והשטנה הופכים לרחובות ובאר שבע... ידועים דברי הרמב"ן שסתימת הבארות עשק ושטנה מרמזים לחורבן הבית הראשון והשני ואלו רחובות רומז לבית השלישי שיבנה במהרה בימינו ולא יחרב.
גם בדורנו חווינו גרוש והצקות נוראיות. מול בקשת החיים שלנו, עומד טרור אכזרי ושפל, המנסה לסתום כל באר של חיים ואור.
אך מעשה אבות סימן לבנים, עקשנים בני עקשנים אנחנו, נחושים לשוב לגרר המקראית - גוש קטיף וחבל עזה. (פרופ' יהודה אליצור: ארץ גרר היא במערב לחוף הים, ותל ג'מה ליד קבוץ רעים הוא מקומה של העיר גרר.)
הבארות מצפות לבואנו, לחשוף את מימיהן, ודווקא החורבן הוא הסימן המובהק לבניין שעומד אחר כותלנו.
זה לא נורמלי החמס בעזה, לא הגיוני ולא מוסרי.
האנומליה הזו שזועקת וזעקתה התעצמה בשנתיים האחרונות, היא העדות הטובה ביותר לבניין שחייב להופיע מחדש.
הם זורעים הרס וחורבן, ואנו זורעים חיים וטוב, החושך לא יתמיד, האור יפציע וינצח.
יש לנו אחריות עולמית, הפקרת חבל עזה בידי המרצחים השפלים החשיכה את העולם, חיזקה עושי רשעה והביאה אנדרלמוסיה.
הארץ קוראת לנו, היא נאנסה בידי זדים, לא נפקירה בשנית לאף כח זר, לא לטרור חמסי ולא לכח בינלאומי, האדמה הזו נותנת את דודיה רק לבניה אהוביה.
עלינו ללמוד מהחוצפה של הרשעה להחריב ולהרוס, לחוצפה חיובית של בניין והתחדשות.
ההמנון של הישוב כפר דרום (ת"ו) היה שיר שכתב אורי אורבך ז"ל, והפזמון המרטיט שלו קורא אותנו שוב למשימה: " להיאחז למרות הכל, לתת לקודש לענות לחול.. זאת ישראל שלעולם תשב!.."
הכותב הוא לשעבר תושב כפר דרום, כיום תושב נטע במזרח לכיש, רב בישיבת אפיקי דעת שדרות