לאחרונה מתפרסמת תוכנית אמריקאית לרצועת עזה, אזור גרר, ל'יום שאחרי'. אך הבה נזכור שבפרשתנו כבר ב'יום שלפני', לפני כ 3,650 שנה, מתפרסמת להבדיל בגרר, תוכנית אלוקית ל'יום שלפני', ל'בו ביום' ול'יום שאחרי' עד עולם.
'וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶּלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה. וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר: אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ' עשה שכונה בארץ, הוי זורע, הוי נוטע. דבר אחר: שַכֵּן השכינה בארץ [ילקוט שמעוני]. והיכן? גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ, כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל, וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ, וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל, וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ'.
כאן, קיבל יצחק את הבטחת הארץ שנתנה בעבר לאברהם, וכאן החל לממשה בהוראת בורא-עולם, 'שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ' - עשה שכונהבארץ, הוי זורע, הוי נוטע. שַכֵּן את השכינהבארץ, 'גור בָּאָרֶץ הַזֹּאת'. 'הזאת', כידוע, בכל מקום שנאמר זה, הראה לו ה' באצבע. אל תירא מתושבי המקום, 'אֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ'. ואכן יצחק-אבינו הגם שהיה 'רָעָב בָּאָרֶץ', מאמין יצחק וזורע. 'וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים, וַיְבָרֲכֵהוּ ה'. אומר רש"י על פי המדרש: 'בַּשָּׁנָה הַהִוא', אע"פ שאינה כתקנה, שהייתה שנת רעבון [בראשית-רבה] . 'בָּאָרֶץ הַהִוא... בַּשָּׁנָה הַהִוא', שניהם למה? לומר שגם הארץ קשה וגם השנה קשה. ובכל זאת הניבה הקרקע פי מאה יותר מאומדן מומחי החקלאות דאז.
אך באשר לרעב בארץ, לכאורה תמוה, מדוע אברהם-אבינו הוצרך לצאת למצרים מפני הרעב ולא הפליא ה' חסדו עמדו כמו שעשה ליצחק? מסביר המלבי"ם , [רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר, לפני כמאתיים שנה], שהרעב הראשון היה מן הניסיונות שנתנסה אברהם, כמו שאמרו חז"ל, שהואיל ואברהם הכיר את בוראו על ידי התפלספות וחקירה, ה' רצה שיאמין בו אמונה שלמה הבלתי נתלית במחקר, רק להימשך אחר רצונו בכל אופן, ועל כן נסהו בעשרה ניסיונות לבחנו אם יהרהר אחר מידותיו.
ירידתו למצרים היה אחד הניסיונות. אבל יצחק שכבר הייתה אמונתו חזקה, ע"י אמונת חכמים, הקבלה שקבל מאביו, לא הוצרך לניסיונות אלה. הרעב שהיה בימי אברהם תכליתו הייתה אפוא לנסות את אברהם, והרעב שהיה בימי יצחק תכליתו הייתה להפליא עם יצחק בהשגחה פרטית ולחיותו ברעב. לכן אומר הכתוב 'מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם'.
בנוסף, הרעב אצל אברהם, התרחש לפני אמירת ה' אליו: 'קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה', עדיין לא נתנה לו הארץ. ולכן לא היה מוכן עדיין לנסים גלויים שימצא ברכה בשדותיו בעת רעב, לא מצד עצמו ולא מצד הארץ. רק אחרי שובו ממצרים ואחר שנפרד לוט מאתו אמר לו ה', 'קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ', שאז קנה את ארץ-ישראל בחזקה. והבדל גדול יש בין ארץ-ישראל המתנהגת בהשגחה פרטית, שאז הרעב מושגח ולא יכלול את הצדיקים שעליהם תופיע ההשגחה לתת להם טרף חוקם. אבל הרעב בחו"ל או בארץ קודם שנתקדשה ארץ-ישראל להשגחת ה', הרי זה הרעב הטבעי, והוא כולל גם את הצדיק.
לכן הוצרך אברהם לצאת למצרים, כי היה הרעב כפי דרכי הטבע, לא כן בימי יצחק שהייתה ההשגחה מיוחדת על יצחק ועל הארץ. לכן נתברך יצחק גם בעת הרעב, ולכן מציינת התורה 'מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם'. לימוד נפלא על זכות הארץ וזכות הצדיקים היושבים בה.
עוד אומר המלבי"ם, שיצחק זכה לשלש ברכות. הראשונה, שנתברכה התבואה ומצא 'מֵאָה שְׁעָרִים'. השנייה, שהתברך בכך שאכל מעט והתברך במעיו... ועל זה אמר הכתוב: 'וַיְבָרֲכֵהוּ ה''. וברכה שלישית, שהתברך האיש בעצמו להיות מצליח בכל עסקיו במשא ובמתן ובחכמה, בכבוד וגדולה, ועל זה אמר הכתוב: 'וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד', תלה הברכה באיש עצמו ולא בארץ ובתבואה.
עד כדי כך שאומר רבי עובדיה מברטנורא שהיו אומרים: עדיף זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך. פירוש לעניין הברכה ולא לעניין העושר. כלומר, יותר נכון ומעותד לברכה זבל של יצחק, לזבל בו את הקרקע, כי הברכה מצויה בו, יותר מכספו וזהבו של אבימלך. ומוסיף, כי שמע אומרים שנקט רש"י 'זבל פרדותיו', לרבותא, כלומר, שאף הפרדות שהם דבר המזיק, הייתה הברכה מצויה בזבל שלהם. צירוף מדהים של אמונה, בטחון והשתדלות.
יצחק-אבינו בברכת ה' לא רק הקים שכונה והשכין בה את השכינה כשקיים כאביו לשמור 'מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֺתַי, חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי, אלא אף מימש את האחיזה בארץ-ישראל גם בקיום וחיזוק הכלכלה החקלאית מתנובת הארץ ולא מתנובת מצרים. 'שְׁכֹן בָּאָרֶץ', היה זורע, היה נוטע, כחקלאי מצליח 'עַד כִּי גָדַל מְאֹד'. אומר ריש-לקיש במסכת שבת סדר זרעים הוא סדר אמונה, ככתוב בישעיהו [לג, ו ] 'וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ'. כותב ה'שם משמואל', בשם אביו בעל ה'אבני-נזר', האדמו"ר מסוכטשוב ונכדו של הרב'ה מקוצק, שעיקר מצות ישיבת ארץ-ישראל היא אם מתפרנס מן ההכנסה אשר יש לו בארץ-ישראל. כי אם הוא מקבל צדקה מאנשי חוץ-לארץ, אינו מקיים את המצווה בשלימותה. [שו"ת אבני-נזר חו"מ צה].
זאת אגב בניגוד לכל אלה שהתרגלו ליהנות מ'החלוקה', בירושלים, [חלוקת כספי המגביות שנוהלו בגולה לשם תמיכה בתלמידי-חכמים בירושלים], ודומה כי בעיקר בשל כך, התנגדו לפני כתשעים שנה לרבי עקיבא-יוסף שלזינגר זצ"ל שפעל לרכישת קרקעות וקיום חקלאות בארץ, כתוכנית כוללת ליצירת חברה יהודית חדשה במולדת, החיה חיים עצמאיים, נקיים מכל השפעה זרה, ומשוחררים מכל כפיה גלותית. [אציין כי הישוב בני עי"ש נקרא על שמו].
לכבודם של החוואים החדשים ביהודה ושומרון, ממשיכי דרכו של יצחק-אבינו בימים אלה, ראוי להזכיר את דברי החתם-סופר על מעלת החקלאות, ועל הפירמידה ההפוכה במקצועות האדם [דרשות חתם-סופר, דרוש לפסח תקצ"ו, עמ' רעו]. וכך הוא אומר: נאמר בקהלת, 'וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל הוּא מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד' [ה, ח]... דע לך... כי יתרון ארץ בכל היא, ...והאדם מושל בכל - הוא בעל הארץ והשדה, זורע וחורש וקוצר ונוטע ומגדל ותולש גוזז טווה ורוקם, והיינו הארץ וישובה... הם הבקיאים ביישובה של הארץ והם עיקרי הארץ, ואילולי הם אין עולם.
ואחריהם, וקרוב להם ממש קרוב להם כמותם, כל בעלי המלאכות המתקנים כלי-עבודה לחרוש, לזרוע, לגזוז ולטוות, או המתקנים המאכלים והמלבושים, ובאלה נתיישבה הארץ ולא צריך יותר.
ואחריהם , ופחותים מהם, והמדומה שגדולים, הם השלוחים המכונים סוחרים... והמה אינם יודעים לא לזרוע ולא לחרוש, לא לטוות ולא לארוג, אך הם שלוחים הכוללים זה השליח לבני עירו, להביא תבואה ממקומות הרבה, שיהיה באוצרו מצוי תבואה לכל קונה... ואלו הסוחרים אינם מסגלים [מוכשרים] בעולם לכלום, ולא יודעים לסגל [להכשיר] , אלא שלוחי העולם הם, והמה הפחותים, הגם שהם נחשבים גדולים וחשובים.
ואחריהם הפחותים מהם, שליח-שליח, הם השולחנים המכונים באנקער [בנקאים...], שאפילו סחורות הסוחרים אינם מבינים, אלא הם שלוחי הסוחרים להמציא להם מעות, או להמציא מעות שלהם לרחוקים מעבר לים כידוע, והם פחותי פחותים בישוב העולם, אך נחשבים לגדולי גדולים בעולם.
ממשיך החתם-סופר ואומר: ועל כל פנים בכל הנזכרים לעיל נתיישב כל העולם על בוריו זיוו ויופיו. לולא כעס אויב, העוול השולט בעולם, במידה, במשקל ובמניין, ונפישו [ורבו] רמאים וגוזלים וחומסים. על כן היו צריכים לנוטרי כרמים, הם השרים היושבים על מדין, דיני גזלות וגזירות, ושוטרים להכות לענות לשפוט בין איש לרעהו, והמליצים בינם לבין העם, והם הגדולים אשר אימתם מוטלת על הבריות, וכורעים ומשתחווים להם, וענין קיום העולם בעצמו אינם אפילו כשליח שליח הנ"ל, אלא שהם שומרים מכל עוול, והעוול מגביה אותם גבוה מעל גבוה. ועל זו הדרך ממשיך החת"ס בתיאור הפירמידה כשבראשה נמצאת החקלאות.
ואכן יצחק נאלץ להתמודד גם עם העוול השולט בעולם , סותמי הבארות הפלישתים האלימים. ראשית, כי 'כָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר' וגם כנאמר 'וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ' 'וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ'. וכידוע מעשה אבות סימן לבנים.
אשרי החוואים, בני אברהם, יצחק ויעקב בדורנו, מקימי החוות שבכל אתר ואתר, אשר באמצעות החקלאות יוצרים חזקה ויוצקים חיים במרחבי ארץ-ישראל מתוך אמונה ובטחון, השתדלות ומסירות, כיצחק-אבינו.
רואים אנו שדווקא בחבל עזה החל מימוש חזקת עם-ישראל והבטחת הבורא על ארץ-ישראל. אך על האמירה הברורה ליצחק 'גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת... כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל', ידוע שהרמב"ם בניגוד לרמב"ן, לא מנה את מצות ישוב הארץ במניין המצוות. זאת על אף שמעבר להבטחה נאמר מפורשות בפרשת מסעי: 'וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ' [במדבר לג,נג]. אך כבר כתב בעל ה'אבני נזר' האדמור מסוכוצ'וב, שגם לשיטת הרמב"ם קיימת מצוות ישוב הארץ כמצווה מן תורה. אלא שכלל אותה עם מצות החרמת אומות עובדי האלילים שבארץ-ישראל. ישיבת הארץ נכללת במצווה להוריש את העמים למען ישבו בה ישראל.
וכתב מו"ר הרב אשר וייס שליט"א, שמצווה זו כוללת שני חלקים. האחד מצות ישיבת א"י, והשני, מצות יישוב א"י. האחד, שתהא הארץ מזומנת וראויה לישיבה. לכן הקונה שדה בישראל, כותבים עליו שטר באמצעות עכו"ם אפילו בשבת, משום המצווה של ישוב הארץ. זאת למרות שמדובר רק בהכשרת הארץ ליישובה. וכדי שתהא הארץ ראויה לישיבת בניה בה, אין מגדלים בה בהמה דקה. . בנוסף קיימת מצות ישובה ובניינה בפועל של ארץ-ישראל, כמצוין בפסוק שבפרשתנו 'שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ', עשה שכונה בארץ, הוי זורע, הוי נוטע, הוי נציב.
ומכוח זה נאסר על אדם להרוס את ביתו ולהופכו לגינה, מפני שהוא כמחריב את ארץ-ישראל. רבן שמעון-בן-גמליאל חולק, אך הרמב"ם פוסק כתנא-קמא, הוי אומר שיישוב ארץ-ישראל הוא מצוה מן התורה. כותב הרמב"ן שנצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאברהם, ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה... נצטווינו בכיבוש בכל הדורות. ומוסיף הרמב"ן שחכמינו כה מפליגים במצות ישוב ארץ-ישראל, עד שאמרו, שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ, יהא בעיניך כעובד עבודה-זרה... זוהי מצות עשה לדורות, המחייבת כל יחיד מישראל בה, ואפילו בזמן הגלות.
כתב מו"ר הרב הראשי וראש-ישיבת מרכז-הרב שחגגנו בימים אלה מאה שנה להיווסדה, הגר"א שפירא זצ"ל, שמצווה זו של ישוב הארץ והעליה אליה היא ציווי ה' יתברך, ואין היא תלויה ברצון האדם. ואינה דומה כלל למצות ציצית, כי זו אכן תלויה ברצון האדם ללבוש בגד עם ארבע כנפות, שהרי יכול הוא לחפוץ ללבוש בגד שלו שלשה כנפות בלבד.
מה יפים הם דברי רבי יעקב עמדין בהקדמתו לסידור עמודי-שמים, האומר שלמצות העלייה לא"י וישובה, צריך כל אדם מישראל לעשות בליבו הסכמה קבועה ותקועה לעלות לדור בארץ-ישראל, ולהשתוקק להיות זוכה להתפלל שם לפני היכל המלך, שאף על פי שחרב, לא זזה שכינה ממנו...
וכדי להבין עד כמה מאושרים אנו בדורנו, ראוי לקרוא את המשך דבריו על נוראות הגלות: זאת חטאת אבותינו הראשונים שגרמו בכיה לדורות, כי מאסו בארץ-חמדה. והיא שעמדה לנו בגלותנו המרה, שלא אחד בלבד עמד עלינו. בכל דור ודור לא שקטנו ולא שלוונו, על צווארנו נרדפנו, יגענו ולא הונח לנו. כמת מלב נשכחנו, אחר ששכחנו את דירת ארץ-ישראל לגמרי. אין אחד מאלף מתעורר להחזיק בה ולהתיישב שם לדור. אין איש שם על לב ומבקש אהבתה, או דורש שלומה וטובתה. ואף לא מצפה לראותה. כמדומה לנו בהיותנו בשלווה בחוץ-לארץ, שכבר מצאנו ארץ-ישראל וירושלים אחרת כדוגמתה...
ומסיים, כאן בקוטב הצפוני לא זרח אור השכינה מעולם. רחוקים אנו מאוד מאדמת-הקודש ומלשון הקודש. על אחת וכמה וכמה שיש לנו להתאמץ ולעלות במרכבה או בקרון ובאסדה אל ארץ-חמדה. ולא יעצרנו הגשם והשלג מלכת... ובאמת היא תמיהה על ישראל קדושים. בכל הם הקפידו על עצמם. בכמה דקדוקי מצוות שהחזיקו בהן, הם מדקדקים בהם ביותר, מפזרים ממון וטורחים מאוד לקיימן בשלמות האפשרית. ומדוע אפוא מזלזלים ומתעצלים במצווה החביבה הזו, שהיא יתד שכל התורה תלויה בה.
אך ב"ה הרבה שלוחים למקום להביא את צאצאיו של יצחק אבינו לארץ-ישראל. וב"ה 'שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ', ולאלה שטרם נקבצו, נועדו עוד שלוחים, מהם טובים ומעולים כנשיא דונלד ג'ון טראמפ ומהם פחותים ומזיקים כעוכר ישראל ראש-העיר ניו-יורק זוהראן ממדאני.
הכותב הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל