פרופ' איינהורן: מתוקף מה שרון עוקר מאחזים?
בראיון לכתבתנו רותי אברהם אמרה הפרופסור טליה איינהורן, עמית מחקר בכיר, מכון Asser T.M.C. למשפט בינלאומי פומבי ופרטי ולמשפט אירופי: "יש לשאול: מתוקף מה עומד שרון לעקור מאחזים?". לדבריה, המשפט הַחָל על אזורי יו"ש הוא מכוח תקנות שעת חירום שתוקפן יחול עד ל 30 ביוני 07'. "חוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון וחבל עזה - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), תשל"ח-1977", חוק שהוארך, לדבריה, עד י"ד בתמוז התשס"ז (30 ביוני 2007).
בתקנות אלו, אומרת איינהורן, נקבע כי על האזרחים הישראליים ביש"ע חלות הוראות הדין החלות בישראל, כולל הוראות הדין בנוגע לתכנון ולבנייה. לפיכך אין זה ברור מתוקף מה יכול ראש הממשלה להחליט שלא לפעול על פי החוק.
לדבריה, יש לתהות על טענותיו של ראש הממשלה כי הוא מחויב לעקור מאחזים מתוקף הסכם "מפת הדרכים", וזאת משום שתכנית זו אינה בגדר הסכם בינלאומי מחייב אלא הוא אך ורק בגדר "הצעת תכנית" של הנשיא בוש, הצעה שממשלת ישראל אישרה, אך אישורה ניתן רק בכפוף ל 14 סעיפי הסתייגויות.
יצוין כי בסעיף ההסתייגות מס' 1 נקבע כי יישום התכנית מותנה בפירוקם של ארגוני הטרור.
הסכמים בינלאומיים ואמנות, אומרת איינהורן, עוברים במדינות העולם הליך "קליטה" ממושך, וזאת כדי שהקונגרס או הפרלמנט יוכלו לבחון את הנאמר בהסכם ואת השלכותיו על האזרחים. בבריטניה מחייב "כלל פונסון בי" את הבאתו של הסכם בינלאומי לעיון הפרלמנט שלושה שבועות לפני אשרורו הבינלאומי, וזאת כדי שיהיה אפשר לפעול נגדו. בארץ, היא מציינת, הסכם אוסלו, שרובו נוצר במחתרת, הובא לעיונם של חברי הכנסת 48 שעות בלבד לפני שהם עמדו להצביע כדי לאשרו.
יתר על כן, היא מציינת: גם כאשר מדינה מאשררת הסכם בינלאומי היא חייבת לערוך התאמות חקיקה בינו לבין חוקיה הפנימיים, משום שאין חוקיה הפנימיים בטלים לעומת הסכמים בינלאומיים.
לאור זאת, "מפת הדרכים" אינה יכולה לאפשר לראש הממשלה לפעול שלא לפי חוקי מדינת ישראל. "הממשלה אינה כל יכולה", אומרת איינהורן. "היא אינה יכולה להחליט, למשל, למסור את תל אביב. כל הסכם בינלאומי מחייב התאמה חוקית לחוקי המדינה".
לעומת זאת, מוסיפה איינהורן: ההתיישבות היהודית ביש"ע היא חוקית, גם על פי עקרונותיו של המשפט הבינלאומי. יהודה ושומרון, על פי החוק הבינלאומי, אינם שטח כבוש.
לדבריה, עד לשנת 48' אדמת יש"ע הייתה חלק משטח המנדט הבריטי. במלחמת השחרור תפסה מצרים שלא כדין את רצועת עזה, וירדן את שטחי יו"ש. מצרים לא תבעה לעצמה זכות ריבונית ברצועת עזה, ואילו ירדן ניסתה בשנת 1950 לספח את יהודה ושומרון, אך סיפוחה זה לא הוכר במשפט הבינלאומי. ב 67', בעקבות מלחמת ששת הימים, חזרו לשליטתה של ישראל ה"שטחים", שהיו מלכתחילה מיועדים להיות הבית הלאומי לעם היהודי, על פי כתב המנדט. 21 שנים לאחר מכן, ב 88', הכריז המלך חוסיין כי ירדן מנתקת את קשריה המשפטיים והמנהליים עם "הגדה המערבית".
איינהורן מוסיפה כי הדעה הרווחת בין משפטנים בינלאומיים בכירים היא כי לישראל הזכות העדיפה לריבונות על שטחים אלה, וכי על פי המשפט הבינלאומי אין דינם כדין שטחים כבושים. אדרבה, מוסיפה איינהורן: לישראל הייתה הזכות להכריז כי החילה את ריבונותה עליהם, אולם היא עשתה זאת רק באשר למזרח ירושלים.
גם אם ישראל הייתה בגדר "כובש זר" ביש"ע, על פי המשפט הבינלאומי מותרת התיישבות וולנטרית של אזרחי מדינה "כובשת" בשטחים שכבשה, וכן אין כל איסור חל על רכישת קרקעות בידי אזרחי אותה מדינה ב"שטחים כבושים". עם זאת, כאמור, מוסיפה איינהורן, ישראל אינה "כובש זר" ביש"ע, ומשום כך אין כל מניעה חוקית להקים התיישבות יהודית אזרחית על אדמות המדינה, בין ביוזמת המדינה ובין ביוזמת המתיישבים היהודיים. (ר)
בראיון לכתבתנו רותי אברהם אמרה הפרופסור טליה איינהורן, עמית מחקר בכיר, מכון Asser T.M.C. למשפט בינלאומי פומבי ופרטי ולמשפט אירופי: "יש לשאול: מתוקף מה עומד שרון לעקור מאחזים?". לדבריה, המשפט הַחָל על אזורי יו"ש הוא מכוח תקנות שעת חירום שתוקפן יחול עד ל 30 ביוני 07'. "חוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון וחבל עזה - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), תשל"ח-1977", חוק שהוארך, לדבריה, עד י"ד בתמוז התשס"ז (30 ביוני 2007).
בתקנות אלו, אומרת איינהורן, נקבע כי על האזרחים הישראליים ביש"ע חלות הוראות הדין החלות בישראל, כולל הוראות הדין בנוגע לתכנון ולבנייה. לפיכך אין זה ברור מתוקף מה יכול ראש הממשלה להחליט שלא לפעול על פי החוק.
לדבריה, יש לתהות על טענותיו של ראש הממשלה כי הוא מחויב לעקור מאחזים מתוקף הסכם "מפת הדרכים", וזאת משום שתכנית זו אינה בגדר הסכם בינלאומי מחייב אלא הוא אך ורק בגדר "הצעת תכנית" של הנשיא בוש, הצעה שממשלת ישראל אישרה, אך אישורה ניתן רק בכפוף ל 14 סעיפי הסתייגויות.
יצוין כי בסעיף ההסתייגות מס' 1 נקבע כי יישום התכנית מותנה בפירוקם של ארגוני הטרור.
הסכמים בינלאומיים ואמנות, אומרת איינהורן, עוברים במדינות העולם הליך "קליטה" ממושך, וזאת כדי שהקונגרס או הפרלמנט יוכלו לבחון את הנאמר בהסכם ואת השלכותיו על האזרחים. בבריטניה מחייב "כלל פונסון בי" את הבאתו של הסכם בינלאומי לעיון הפרלמנט שלושה שבועות לפני אשרורו הבינלאומי, וזאת כדי שיהיה אפשר לפעול נגדו. בארץ, היא מציינת, הסכם אוסלו, שרובו נוצר במחתרת, הובא לעיונם של חברי הכנסת 48 שעות בלבד לפני שהם עמדו להצביע כדי לאשרו.
יתר על כן, היא מציינת: גם כאשר מדינה מאשררת הסכם בינלאומי היא חייבת לערוך התאמות חקיקה בינו לבין חוקיה הפנימיים, משום שאין חוקיה הפנימיים בטלים לעומת הסכמים בינלאומיים.
לאור זאת, "מפת הדרכים" אינה יכולה לאפשר לראש הממשלה לפעול שלא לפי חוקי מדינת ישראל. "הממשלה אינה כל יכולה", אומרת איינהורן. "היא אינה יכולה להחליט, למשל, למסור את תל אביב. כל הסכם בינלאומי מחייב התאמה חוקית לחוקי המדינה".
לעומת זאת, מוסיפה איינהורן: ההתיישבות היהודית ביש"ע היא חוקית, גם על פי עקרונותיו של המשפט הבינלאומי. יהודה ושומרון, על פי החוק הבינלאומי, אינם שטח כבוש.
לדבריה, עד לשנת 48' אדמת יש"ע הייתה חלק משטח המנדט הבריטי. במלחמת השחרור תפסה מצרים שלא כדין את רצועת עזה, וירדן את שטחי יו"ש. מצרים לא תבעה לעצמה זכות ריבונית ברצועת עזה, ואילו ירדן ניסתה בשנת 1950 לספח את יהודה ושומרון, אך סיפוחה זה לא הוכר במשפט הבינלאומי. ב 67', בעקבות מלחמת ששת הימים, חזרו לשליטתה של ישראל ה"שטחים", שהיו מלכתחילה מיועדים להיות הבית הלאומי לעם היהודי, על פי כתב המנדט. 21 שנים לאחר מכן, ב 88', הכריז המלך חוסיין כי ירדן מנתקת את קשריה המשפטיים והמנהליים עם "הגדה המערבית".
איינהורן מוסיפה כי הדעה הרווחת בין משפטנים בינלאומיים בכירים היא כי לישראל הזכות העדיפה לריבונות על שטחים אלה, וכי על פי המשפט הבינלאומי אין דינם כדין שטחים כבושים. אדרבה, מוסיפה איינהורן: לישראל הייתה הזכות להכריז כי החילה את ריבונותה עליהם, אולם היא עשתה זאת רק באשר למזרח ירושלים.
גם אם ישראל הייתה בגדר "כובש זר" ביש"ע, על פי המשפט הבינלאומי מותרת התיישבות וולנטרית של אזרחי מדינה "כובשת" בשטחים שכבשה, וכן אין כל איסור חל על רכישת קרקעות בידי אזרחי אותה מדינה ב"שטחים כבושים". עם זאת, כאמור, מוסיפה איינהורן, ישראל אינה "כובש זר" ביש"ע, ומשום כך אין כל מניעה חוקית להקים התיישבות יהודית אזרחית על אדמות המדינה, בין ביוזמת המדינה ובין ביוזמת המתיישבים היהודיים. (ר)