לצערנו הרב, אירע השבוע אירוע קשה בגזרתנו, באזור מיצד, כאשר כוחות המינהל האזרחי הגיעו להרוס מספר בתים של יהודים בגבעות שמסביב ליישוב.
בשורות הבאות אנסה להציג את דעתי בנושא בע"ה, נושא שלדעתי אינו "שחור לבן" ומחייב חשיבה כוללת, מעמיקה ודגש על נואנסים. חשוב גם להתייחס לנושא כמקרה אחד בתוך תופעה כללית ביהודה ושומרון.
נתחיל עם הטענה הקלאסית והידועה בנושא. הטענה של סמוטריץ, סטרוק, זמביש (אמנה) ושות', ירון ושאר מועצת יש"ע פשוטה וברורה: אנו ממשיכים בדרך המסורה והמקובלת לאורך השנים לפיתוח ההתיישבות ביהודה ושומרון, וזה באמצעות הפיכת קרקעות סקר לאדמות מדינה, תכנון חוקי ומסודר לקרקעות ובניית אלפי יח"ד על ידי יזמים. מבחינתם מדובר בקרקעות שכבר יש להן זיקה ושייכות ברורה למדינה, והמתיישב שעליהן אינו שונה מפולש בכל מקום אחר במדינת ישראל. הדרך הנכונה לפתח את יהודה ושומרון היא באמצעות בנייה רוויה ומסודרת, ובכך להביא בע"ה למיליון תושבים ואף יותר. כמובן, לרוב מדובר בקרקעות שנמצאות בסביבה הקרובה, ולעיתים אף הצמודה, ליישובים.
אין ספק שיש הרבה היגיון בריא בגישה זו, ולכתחילה כך צריך להיות, כמו בכל מדינה נורמלית. אף אחד לא רוצה לחיות באנרכיה ומעדיף שדברים ייעשו בתיאום ובצורה מסודרת. אבל כאן טמונה הטעות, והטעיה, בהצגת המציאות. החיים בארץ ישראל בכלל, וביהודה ושומרון בפרט, דינמיים מאוד. ברגע אחד הממשלה יכולה ליפול, העולם יכול לצאת נגדנו, יכולה לפרוץ מלחמה והרשימה עוד ארוכה. כל הדברים האלה משליכים באופן ישיר על המתרחש בשטח. חייבים תמיד לפקוח עיניים, להסתכל על המציאות ולשאול את עצמנו האם התפיסה של אתמול מתאימה למציאות של היום. כל מי שעוקב אחרי המתרחש ביהודה ושומרון מאז השביעי באוקטובר רואה את המהפך האדיר שהתרחש מסביב ליישובים. כפרים שלמים של ערבים ובדואים ופולשים שונים פונו באופן שלא נראה שנים רבות. אזורים שהיישובים והמועצות מעולם לא חלמו לתכנן בהם פרויקטים, בגלל הקושי לפנות מהם את הערבים ועוד סיבות רבות, הפכו להיות "קרקעות עידית" עם גישה נוחה ובטוחה לתושבי האזור. מטיילים ומורי דרך מבקרים באזורים יפהפיים שכבר שנים רבות לא ניתן היה לטייל בהם בגלל הסכנות.
כל העבודה הטובה הזאת לא קרתה מעצמה. היו אנשים עם רצון טוב ומסירות נפש עבור ארץ ישראל שהובילו את המהפכה בשטח. אנשים שהתחילו עם אוהל אחד בלבד, ולאט לאט בנו, כבשו והרחיבו את השליטה היהודית בעוד גבעה ועוד גבעה, עד ששינו את פני השטח. האם כולם שם היו לשם שמים? אני משער שלא, אבל "מתוך שלא לשמה, בא לשמה", ובמקרה שלנו גם אם לא תמיד הכוונה הייתה לשם שמים, התוצאה היא אותה תוצאה, קרי שליטה יהודית חזקה בשטח.
לעומתם, הפתרון שאנשי הדור הישן מעלים הוא הקמת חוות. אפשר להקים חווה שתשלוט על שטחים רבים ולחתום עם בעלי החוות על חוזה שלפיו ביום מן הימים יקבלו פיצוי ויפונו לטובת בניית יישובים. ברור שיש יתרונות למהלך הזה, אך בפועל, כשמסתכלים על התוצאה בשטח, החוות לא סיפקו את הסחורה. הן לא הצליחו ליצור את המהפך שמתיישבי הגבעות יצרו. משפחה אחת או שתיים, שלרוב נתמכות מתרומות וצריכות לנהל חווה שלמה, אינן מסוגלות לתפוס את אותה כמות שטחים כמו קהילה של נוער גבעות ומשפחות צעירות. זה פשוט לא קרה.
לפעמים יש דברים שרק אנשים פרטיים, "אנרכיסטים", יכולים לעשות, דברים שהמערכת אינה מסוגלת לבצע בגלל בעיות בירוקרטיות, פוליטיות וחוקיות. צריך לתת ל"נחשונים" לרוץ קדימה ולסלול את הדרך להמון עם שבא אחריהם. צא ולמד מהאויבים שלנו, בבחינת "מאויבי תחכמני". הם אינם שואלים אף אחד. הם פשוט באים, בונים ומשתלטים על אלפי דונמים בשנה. הדור החדש של המתיישבים כבר אינו מוכן לסבול את ההשתלטות המאסיבית של הערבים, ומגיב באותה שיטה.
והאמת היא שלאורך ההיסטוריה, כל הפריצות הגדולות ביהודה ושומרון התחילו ממתיישבים שדחפו קדימה בלי לחכות למערכת. הנה ציטוט רלוונטי מפעיל גבעות ותיק בשם ר' צבי וייס: "אז ככה: מאז ומעולם הייתה התיישבות 'מוסדרת', והתיישבות 'לא מוסדרת'. בזמן הבריטים היה מותר ליהודים לגור בערים, אבל לא להקים יישובים חדשים. אז בנו התיישבות 'לא מוסדרת' - חומה ומגדל. ולא, היא לא תואמה עם הרשויות (= אנרכיה). אחרי 1967 הייתה מדיניות הגורמים המיישבים ליישב את ציר אלון שהיה ריק מערבים, אבל לא את גב ההר שהיה מיועד להחזרה לירדן. אז קמה תנועת גוש אמונים, ו'באנרכיה' וללא תיאום הקימה את יישובי גב ההר. לאחר הסכמי אוסלו וההתחייבות לאמריקאים לא לבנות או להרחיב התנחלויות שוב קמו ה'מאחזים' הלא חוקיים, -ללא תיאום. אחרי ההתנתקות כשממשלת ישראל מנעה הקמת מאחזים, התחילו החוות, ביוזמות פרטיות וללא שום תיאום. ואחרי שהמדיניות נהייתה להקים חוות, אבל רק בתיאום ועל אדמות מדינה ולא הרבה מדי ולא במקומות עם הרבה חיכוך, קמו נערי הגבעות והתחילו את מה שהמדינה והחוות והגורמים המיישבים לא יכולים לעשות, ליישב את כל ארץ ישראל ולגאול אותה מידי בני השפחה. בכל הר ובכל גבעה, עם עדר ובלי, בשטחי a, b, וc. בהסכמת המערכת וללא, גם באדמות 'פרטיות' וגם בריכוזים ערביים. המסקנה: פורצי הדרך פעלו תמיד ללא תיאום. זה מובנה. הלוחמים בהם התחלפו לאורך השנים, החל מהטורקים וכלה בתנועת ההתיישבות אמנה. אבל תמיד הם סללו את הדרך והפכו את הלא ייאומן לסטנדרט. אז בואו נתמוך במתיישבים שבאמת משנים את המציאות ביהודה ושומרון, בזה תלוי העתיד שלנו."
ואם תאמר, שהכול טוב, אבל מדוע אותם מתיישבים אינם יכולים לזוז הצידה לטובת בניית אלפי יח"ד אם הם כל כך אידיאולוגיים? אתם יודעים מה, לרוב הם מוכנים לזוז הצידה, אך אינם מוכנים שימחקו אותם לגמרי. אף אחד, אפילו האידיאליסט הגדול ביותר, אינו רוצה להרגיש "שהשתמשו בו ועכשיו זורקים אותו לפח" כאילו כלום. אין לאנשים מוטיבציה לכבוש את השטח אם מיד לאחר סיום הקרבות באים ודורסים אותם. זו כפיות טובה, יריקה בפרצוף. אז איך כן צריך להתמודד עם זה? לדעתי על הרשויות להגיע אל האנשים האלה כבר בתחילת הדרך, ולא לחכות שנה וחצי ואז להתעורר, במטרה להגיע להסדר מכבד. לא במטרה להעיף אותם, אלא במטרה לעשות סדר בשטח ולעזור להם להתפתח בצורה מסודרת. לחלק להם שטח ולסמן אילו שטחים יקבלו ייעוד לשימוש עתידי. אם הולכים "יד ביד" ולא "יד בפנים", אני מאמין שיהיה שיתוף פעולה פורה בין הצדדים.
לסיום, אסור לחזור לקונספציה של פיתוח יישובים באמצעות בניית פרויקטים בלבד, דבר שמבורך מאוד כשלעצמו, אך פשוט לא מספיק. אם חפצי חיים אנחנו, ואם נרצה לראות ריבונות יהודית אמיתית ושלמה ביהודה ושומרון בחיינו, עלינו לפרוץ את הגדרות, להתרחק מהיישובים אל עומק השטח וליישב את הארץ על כל חלקיה, איי, בי וסי.
אני מודה שהצבעתי עבור ירון בדיוק בגלל הסיבה הזו, וחשבתי לתומי שהוא ידע לגלות יותר הבנה ויצירתיות לגבי הסוגיה הזאת. שלמה נאמן בזמנו אף אמר בפירוש שהוא נגד הגישה שהצגתי. לצערי הרב אוכזבתי מאוד, וראיתי שמאז שירון נכנס לתפקיד הוא עשה סיבוב פרסה ויישר קו עם הגישה הקלאסית במלואה, וחבל.
לדעתי ירון עשה ועושה טעות קשה, אידיאולוגית ואסטרטגית כאחד, ואם הוא רוצה בחזרה את התמיכה שלי ושל רבים מתושבי הגוש, עליו לשנות כיוון בהקדם, להתנצל בפומבי על הפינוי הנורא ולשבת עם לב פתוח, אוזן קשבת ורצון כן ואמיתי עם המתיישבים, במטרה להגיע לפשרה ולהבנות. אני יודע שזה לא קל, אבל מאמין שהוא יכול לעמוד באתגר.
הכותב הוא תושב מיצד