בכנס "זיכרון, גבורה ותקומה" של משרד המורשת שוחחנו בערוץ 7 עם שמעון אלקבץ, מפקד גלי צה"ל לשעבר, ששכל את בתו סיוון שנרצחה בביתה בקיבוץ כפר עזה בשבעה באוקטובר ביחד עם בן זוגה.
מתוך הכאב האישי והפרספקטיבה הלאומית הרחבה טוען אלקבץ כי יש קודם כל להבין את אירועי יום הטבח. "היינו על סף חורבן בית שלישי", קבע אלקבץ בנחרצות. "אין לכך שום הגדרה אחרת. אלמלא אצבע אלוהים היינו היום במקום אחר".
התקומה, לפי אלקבץ, צמחה מתוך הכאוס בזכות הרוח הישראלית שאין לה אח ורע בעולם - כלשונו. הוא מתאר את ההתגייסות הספונטנית, זו שלא המתינה לפקודות או לצווי 8, אלא נבעה מתוך דחף פנימי עמוק של ערבות הדדית. עבורו, התופעה הזו, היא ההוכחה הניצחת לייחודיות של העם היהודי ושל הישראלים. "זה משהו שלא תמצא באף עם ובשום מקום אחר. יש פה משהו שמחבר בינינו ומדביק בינינו, הסיפור הזה של הביחד, זה לא משהו שאפשר לתאר".
בדבריו, הוא מעלה על נס את סיפורי הגבורה האישיים שהפכו למיתוסים של עוז רוח, כמו סיפורם של האחים סלוטקי ז"ל, שלקחו את גורלם ואת גורל עמם בידיהם. "שום כוח בעולם לא יכול להסביר לי איך שני אחים, נועם וישי סלוטקי, יוצאים מהבית עם אקדחים שלופים, כדי להגן על האחים והאחיות שלהם שטובחים בהם", הוא אומר בהשתאות.
החיבור הזה, שמתגלה בשדה הקרב, זולג ומחלחל גם אל חיי היומיום, אל המדרכות, אל הרכבות ואל המפגשים האקראיים ברחוב הישראלי. אלקבץ משתף ברגעים אינטימיים של שכול ציבורי, שבהם זרים מוחלטים הופכים לשותפים לכאב. "אתה לא מוצא בשום מקום את זה שבאים אליך ברחוב ומחבקים אותך, מבקשים סליחה, שואלים איך אפשר לעזור. עד היום אנשים בוכים איתי".
כשנשאל אלקבץ כיצד ניתן לגשר על הפער בין תעצומות הנפש לבין הרעש והמדון היומיומיים, אלקבץ מציע תשובה המשלבת ראייה מפוכחת עם אמונה גדולה."בסוף, הצבא שלא היה בשבת של השבעה באוקטובר, זה אותו צבא שגבר וניצח בשבע החזיתות, ולוחמיו האמיצים בסדיר ובמילואים פשוט מסרו את נפשם". הוא מזכיר את המחיר הכבד - עשרים אלף פצועים בגוף ובנפש - ואת העובדה ש"אין בית שלא חווה את השבעה באוקטובר ואת הטראומה שעברנו". המסקנה שלו היא שהמהות הפנימית חזקה מהמחלוקות החיצוניות. "אנחנו עם אחד שמורכב מהרבה מאוד חלקים, אבל כל אחד ואחד מאיתנו הוא נשמה יהודית שרוצה רק דבר אחד, לחיות ולהיות ביחד ולעזור".
אלקבץ אינו נבהל מהוויכוחים, ורואה בהם חלק מה-DNA היהודי העתיק, כל עוד זוכרים את הבסיס המשותף. "אם בתקופת המקרא היו עיתונים, היה רדיו, הייתה תקשורת, אני לא יודע אם הנביאים שלנו היו כל כך מצליחים, לא יודע אם החזון היה גדול", הוא טוען. הביקורת שלו מחריפה כשהוא נוגע באתוס המכונן של הציונות המודרנית - דוד בן גוריון והקמת המדינה. "אני לא בטוח שעם התקשורת של היום בן גוריון היה מצליח להקים את מדינת היהודים. אנחנו צריכים להתייחס לדברים המרכזיים. לא כל כותרת בעיתון משקפת מציאות.
את מציאות אנחנו קובעים ומכתיבים. העם חזק יותר מכל האולפנים ומכל כותרת בעיתון. מבחינתי, עם ישראל חי", הוא מסכם.