תא"ל (במיל') דדי שמחי, שבנו גיא ז"ל, לוחם בסיירת צנחנים נפל בקרב בקיבוץ רעים לאחר שהציל במו ידיו עשרות חברים, מדבר בגילוי לב על האובדן שלא מרפה ממנו אפילו לרגע אחד.

"ביקשתי ממי שעברו את הדבר הזה טיפים לאב שכול מתחיל. אמרו לי 'תקשיב, זה לא עובר - רק מתגבר'. הם צדקו. אחרי שנתיים, הגעגוע באמת גדל, ואתה לא יודע איך להתמודד את זה", אומר שמחי בראיון באולפן ערוץ 7.

אלא שההתמודדות עם השכול אינה מסתכמת בגעגוע בלבד. עבור שמחי, הבחירה בחיים ובעשייה היא הדרך היחידה למנוע נפילה לתהומות הנשייה. המשפט "במותם ציוו לנו את החיים" מקבל אצלו משמעות מעשית ויום-יומית. הפעילות להנצחתו של גיא הפכה למפעל חיים הכולל את עמותת "גיא - גיבור ישראל אחי", הקמת מכינה למנהיגות בערד, פתיחת מגמות מנהיגות בבתי ספר ומצפים לזכרו. "הוא עשה את המעשה שלו. מן הראוי שאנחנו כאן, נעשה מעשה למען מדינת ישראל, כדי שהקרבן שלו לא יהיה לשווא".

אחת הסוגיות הבוערות שמטרידות את שמחי היא הלכידות הישראלית, או ליתר דיוק - היעדרה. בשיחותיו עם בני נוער ומכיניסטים, הוא נתקל בדור איכותי ומסור, אך חושש מהמורשת שהדור המבוגר משאיר אחריו. "אמרתי לצעירים רבים - 'תקשיבו, אל תיתנו לנו להרוס לכם את העתיד'".

לתפיסתו, החברה הישראלית חוזרת מהר מדי לדפוסים הישנים של פילוג ומריבות, תוך שכחה של הזוועות שפקדו אותה. "אני חושב שאם עם ישראל ידע שלושים אחוז ממה שעשו לנו בשבעה באוקטובר, את כל הזוועות, כולם ישתקו וישלבו יד ביד".

שמחי מציע להנמיך את הציפיות מ"אחדות" אוטופית למושג פרקטי יותר - "לכידות". הוא מדמה זאת לירידה מ-5 יחידות לימוד ל-3 יחידות, אך כאלו שהן קריטיות להמשך קיומנו. ההזדמנויות האסטרטגיות במזרח התיכון, אותם "קלפים לא נורמליים על השולחן" כהגדרתו, עלולות להתפספס אם נמשיך לריב בתוכנו במקום לנצל את המומנטום לעיצוב עתיד העם היהודי לחמישים השנים הבאות. "אני אומר לכולנו, בואו נפסיק עם הקצוות שמטרללים אותנו משני הצדדים".

המעבר מהעשייה הביטחונית והחברתית לזירה הפוליטית נראה כמעט מתבקש עבור מי שרואה את המציאות הנוכחית כהזדמנות לתיקון עמוק. שמחי אינו מסתיר את כוונותיו, ומשתמש ברטוריקה ברורה של מנהיגות. "צריך לעשות סדר במדינת ישראל, ואני אחד שיודע לעשות סדר", הוא מצהיר. "אם הבן שלי קפץ על מחבל בידיים חשופות, אני צריך להיכנס ולפעול לתיקון".

הוא מביע כמיהה לכוחות חדשים ורעננים בהנהגה הישראלית, כאלו שיחליפו את השחקנים הקיימים שנמצאים בזירה כבר שני עשורים. "העם בישראל רוצה לראות פרצופים חדשים, מנהיגים חדשים, כיוונים חדשים", הוא מעריך, ורומז כי הדמויות המרשימות שהתגלו בחברה האזרחית במהלך המלחמה הן העתודה המנהיגותית הבאה.

בנושא הגיוס, שמחי מציג גישה פרגמטית אך בלתי מתפשרת על העיקרון. "כולם צריכים להתגייס", הוא קובע חד-משמעית, אך מבין כי פתרון לבעיה בת חמישים שנה לא יושג "בהנפת חרב אחת". הוא מזהה שינוי עומק בחברה החרדית ומציע תהליך כפול: הכנת הצבא לקליטת חרדים מחד, ויצירת אתוס של גיוס ומסלולי הכשרה בחברה החרדית מאידך.

בניתוח המצב הביטחוני, שמחי מסרב להצטרף למקהלת המיואשים. להפך, הוא רואה הישגים צבאיים אדירים בשנתיים האחרונות, מרגע שהמערכת הצבאית התעשתה מהמחדל הקולוסאלי של הפתיחה. האתגר כעת, לתפיסתו, הוא "לתחזק את הניצחון". המושג הזה טומן בחובו שינוי תפיסתי עמוק: נטישת מדיניות ההכלה וההתמכרות לשקט. "אם אנחנו רואים עכשיו איום מתפתח - יוצאים ומטפלים בו מיד. בעבר פחדנו לשלם את המחיר. היום צריך לגדוע כל איום בעודו באיבו".

סוגיית ועדת החקירה לאירועי השבעה באוקטובר היא פצע פתוח בחברה הישראלית, ושמחי מציג לגביה עמדה סדורה. הוא דורש חקירה שתחשוף את האמת ותוביל לענישה של מי שכשלו ב"רשלנות פושעת", אך מבין כי הכלים המשפטיים הקיימים אינם מתאימים לשבעה באוקטובר.

לנוכח חוסר האמון הציבורי, הוא מציע מודל של "ועדה פריטטית", בדומה לוועדה שהוקמה בארה"ב לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר. "יהיו חמישים אחוז מהאופוזיציה, חמישים אחוז מהקואליציה, ניתן לה שיניים לבדוק כל דבר". הוא משוכנע שניתן למצוא במדינת ישראל אנשים ישרים ומקצועיים שיהיו מקובלים על רוב הציבור.

בניתוח הכשל של השבעה באוקטובר, שמחי אינו עושה הנחות לדרג המדיני אך שם דגש מיוחד על אחריותו של צה"ל. "מי שהיה צריך לעצור את הטבח הנורא הזה זה צבא ההגנה לישראל וכל מערכות הביטחון. זה התפקיד שלהם". לדידו, הכישלון נבע מאותה התמכרות לשקט ומ"עיגול פינות" מבצעי ומודיעיני. הצבא, הוא מדגיש, תפקידו להילחם ולגדר סיכונים, לא "לעשות שלום" - תפקיד השמור למדינאים.

את הראיון מסיים שמחי בהתייחסות לסיכה שהוא עונד על דש בגדו. עד לחזרת החטופים החיים, ענד את סיכת החטופים. באחרונה הוא עבר לענוד סיכת "יזכור" משולבת בדגל ישראל. הסיכה הזו מסמלת עבורו את המהות החדשה של חייו ושל החברה הישראלית כולה: זיכרון אלפי הנופלים והנרצחים, לצד ההבנה העמוקה על מה הם נפלו ולמה אנחנו כאן. "לזכור את כל האלפיים נופלים ונרצחים, להבין על מה הם נפלו ואיך אנחנו צריכים לפעול כעת למען מדינת ישראל".