72 דקות לאחר שקיעת החמה, בשעת רעווא דרעווין של שבת, מיהרנו ברחובות ירושלים לכיוון בית הכנסת כדי להספיק להתפלל במניין האחרון של ערבית בזמן צאת שבת לשיטת רבינו תם.
לצידנו צעד צעיר שומר מצוות שעלה לאחרונה עם אשתו מברוקלין, אף הוא עשה דרכו לערבית. "גוט שאבע'ס", איחלתי לו בטבעיות. פניו אורו. "לא פיללתי למצוא בארץ-ישראל יהודי שמאחל לחברו גוט שבת שבעים דקות אחרי השקיעה", הוא מתוודה ומשיב באיחול כפול: "גוט שבת, גוט שבת".
המחזה סוריאליסטי למדי. שני יהודים מאחלים זה לזה שבת שלום על רקע כביש עמוס בנהגים חובשי כיפה ובוקע קולות צופרים.
יפה אמר העולה מברוקלין. אכן בארצות הברית החסידית, אווירת השבת מורגשת באופן מובהק זמן רב לאחר צאתה. בזמן רבינו תם של מוצאי שבת, בחצרות החסידיות בברוקלין, תוכלו לראות המוני חסידים מתפללים מנחה של שבת בנחת ונוטלים ידיים ל'שלוש סעודות' בעוד אצלנו בארץ-הקודש לא רבים הם המאחרים לצאת מן השבת.
כך או כך, לפני שנים אחדות הצטרפתי מבחירה לקבוצה ההולכת וגדלה של 'המאחרים לצאת מן השבת' ('כל מקדש', זמירות ליל שבת). איך עושים את זה? נותנים את הכבוד הראוי לסעודה שלישית אשר מעידה, כמאמר החסידים, על טהרת הלב בכל שלוש סעודות השבת. סועדים, שרים וכמובן דברי תורה בנחת, בלי לחצים. ברכת המזון.
ואז מגיע זמן מעריב. בתחילה הקפדתי לא לסיים תפילת ערבית לפני רבינו תם, וכיום אני משתדל להימנע מתחילת התפילה לפני זמן רבינו תם.
*
מדוע החלטתי לעשות כך ביום בהיר? שלוש סיבות עמדי, ואני חולק אותן עם הגולשים הנכבדים מתוך תקווה שמי מהם יזכה לטעום מהאור ולהצטרף לברכה. שורות אלה נכתבות בפרט עבור מי שלא גדל על שיטת רבינו תם להלכה ולמעשה ומחפש הסברים לוגיים, אך גם מי שצועד בדרכו של רבינו תם, טוב יעשה אם ייקח אל ליבו את הדברים ויידע להעריך את מנהגו ויינצל מעשיית הדברים 'מלומדה'.
הסיבה הראשונה: מדובר ב'דיל' המשתלם ביותר. כולנו רוצים 'הקלות' במשפט בעולם האמת. וכתב בספר 'יסוד ושורש העבודה' (שער העליון) בשם ספר התגין (המיוחס לעלי הכהן): "אם נשמתו של אדם בגיהינום בכל יום שישי, מוציאים אותה מגיהינום בעת שהיה רגיל בעולם הזה לשבות וכן בתוספת מקודש על החול במוצ"ש המאחר מאחרים אותו שלא להכניסו לגיהינום והממהר ממהרים אותו להכניסו".
הדברים אמורים אפוא גם על ערב שבת, ולא מזמן כניסת השבת בפועל אלא מזמן ההכנה, וכפי שמפרט הכהן הגדול מאחיו, רבינו החפץ חיים, בספרו שם עולם (א, ד): "כן הוא בערב שבת, שמעתי בשם גדול אחד, מעת שמתחיל להתעסק בצרכי שבת, מתנוצץ עליו קדושת שבת, שנחשב לאיש ההוא זמן שבת מעת שהתחיל בערב שבת להתעסק בצרכי שבת, ומגינה עליו זכות השבת".
הגענו לסיבה השניה. ובכן, דווקא הישראלים הצברים - שאחד מסימני ההיכר שלנו בהיותנו דוחים כל משימה לרגע שאחרי האחרון ובהתאם לכך מאחרים לקבל את השבת עד סמוך ונראה לשעת השקיעה - כן, דווקא אנחנו, מחויבים יותר מכל לאחר את צאת השבת, ולוּ כדי להצדיק את האיחור האופנתי שלנו בכניסת השבת, שהרי יש כאן סתירה: אם אכן אתה איש של הרגע האחרון, מדוע כשהשבת יוצאת, אתה פתאום הופך להיות יקֶה שעיניו צמודות אל ה'סטופר', סופר את השניות ורק ממתין לברוח מקדושת השבת?
ייאמר ברורות: מי שמסוגל לא רק להוציא את השבת באיחור אלא אף להכניסה בנחת בשעה מוקדמת - תבוא עליו ברכה כפולה ומכופלת.
הסיבה השלישית: עם יד על הלב, מי רוצה להיפרד מן הנשמה היתרה ולחזור במהירות אל ימי החולין ומסיחי הדעת הטכנולוגיים? קיבלתם מתנה יקרה לזמן מוגבל, ואתם מחזירים אותה קודם זמנה?
במילים אחרות: עשו טובה לעצמכם והצטרפו למועדון 'המאחרים לצאת מן השבת'. ועכשיו, בשבתות החורף המסתיימות בשעת ערב מוקדמת, אין כמעט סיבה שלא לנסות. התחושה המרוממת תלווה את שבתותיכם הרבה לפני שתגיעו לעולם הבא. באחריות.
הכותב הוא העורך הראשי של השבועון "בקהילה"