אירוע הגרפיטי סמוך למבנה של חדשות 13, כמו הדיבייט בן ארבעים וחמש הדקות בין עמית סגל וגיא פלג, שהמחישו במיוחד את עומק ניתוקו של האחרון וחוסר היכולת שלו להכיל את כל מה שהוא לא גיא פלג, מצטרפים שניהם לתופעה, משעשעת וגם עצובה, של מסע בכיינות מפוחד.
כי הרי "מרדכי דוד" האיום הצמיד את הסלולרי שלו קרוב קרוב לפניו של פלג, וזה בוודאי אומר שכבר בביקור הקרוב שלו באצטדיון של מכבי חיפה עשויים חלילה להתנקש בחייו. אם הבנתי נכון את הלוגיקה הבנויה לתלפיות שלו.
נעזוב לרגע את האלמנט שהטיח בו עמית סגל, על תקיפות חוזרות ונשנות של עיתונאי ימין במגוון דרכים ושיטות ועל רדיפתם, על מכות וכתובות נאצה שספגו סגל עצמו וכל סגל עיתונאי ערוץ 14, על איומים אינספור ברשת, ובעיקר על העובדה שהאירוע הזה מתמשך כבר כמה שנים ברצף. לא יום או יומיים.
נניח בצד גם את העובדה שמרסס הגרפיטי בחדשות 13 טרם נתפס, ושלפחות כיוון חקירה אחד עוסק בכלל בנשוא תחקיר של הערוץ ולא במחנה פוליטי כזה או אחר או במי שמתיימר לייצג אותו. מסע הבכיינות המפואר כבר יצא לדרך ואף אחד מ'המגנים' ו'המזועזעים' לא יחזיר את דברי ההסתה שלו נגד חצי עם רק בגלל שהעובדות לא מסתדרות לו.
אני רוצה לגעת לרגע באוטומט שמפעיל מחנה שלם, כזה שמתיימר לחשוב עצמונית, ומחלץ ממנו הודעות גינוי עשירות בגידופים ואיומים מוסווים. מה גורם לעשרות עיתונאים ומובילי דעת קהל שאמורים להחזיק ביכולת שכלית מינימאלית להפעיל שיקול דעת - לעמוד דום ולקשקש את עצמם לדעת עוד בטרם יבשה הדיו בגרפיטי המדובר?
מאחר וכולנו יודעים שאין כאן שום נימוק של חופש הדיבור או איום עליו, מה גם שמדובר בלאו הכי בחופש דיבור סלקטיבי לאנ"ש בלבד, אפשר לקבוע בפשטות שיש כאן מחנה שלם שמשמר את עצמו באמצעות תופעת העדר וציפוף השורות. השמאל הישראלי הבין מזמן את מה שמבינות קבוצות מיעוט אחרות כשהן נמצאות בשלטון ועשויות לאבד אותו, שמירה על ריכוז הכוח דורשת אחדות פנימית ולכידות מלאה.
לכן לאיש שמאל אסור להביע דעה שחורגת ולו במקצת מהקו של המחנה כולו, לכן אם אחד מראשי המחנה מביע איזו שטות (עניין שבשגרה, בפרט מאז הצטרפותו של יאיר גולן לרשימה) כולם מיישרים קו, לכן כשיש משהו ש"צריך לגנות" - כולם מגנים על אוטומט, ואם יש משהו ש"צריך לדבר עליו" - כולם משכפלים באוטומט, ואם יש סיפור, אפילו פייק, או תחזית עגמומית שצריך לפמפם בכל הכוח - אף אחד לא עוצר לרגע לחשוב, להציג צד שני, לשאול או לערער.
אני יכול להביא אינספור דוגמאות מהתקופה האחרונה, מהקמפיין האחיד נגד חוק הגיוס (למרות שכמעט כל בר דעת שמכיר את הנושא משוכנע שדווקא חוק כזה עשוי להיות פתרון), עבור דרך שיגעון ועדת החקירה הממלכתית (כשכולם יודעים באיזה צבעים היא צבועה ומבינים שועדה שתורכב מנציגי כל העם תהיה מענה הולם בהרבה) ועד שיתוף הפעולה בקמפיינים האיומים והשקריים של הרעבת עזה או "אלימות המתנחלים".
לפיכך, שלושה דברים שצריך לומר:
1. במחנה הימין אנחנו לא עדר, אנחנו מאמינים ודוגלים באמת בחופש הביטוי, אין לנו שום בעיה עם זה שינון מגל ועמית סגל ידברו על משפחת נתניהו ולהיפך. זכותם. זה לא מוציא אף אחד מהצדדים מהמחנה ולא הופך אותו לפסול, למשל.
2. מאותו נימוק, אנחנו גם לא קופצים על אוטומט. חרף דרישות התקשורת, לא כל פעולה ספוראדית של אדם - גם אם היא פסולה - מחייבת גינוי והתנערות מקיר לקיר. אנחנו לא מכונות גינוי.
3. אסור להתרגש. גם כשאתם רואים את השמאל כולו מקיר לקיר יוצא נגדכם, זה חסר משמעות. זה רק אומר שהיה איש אחד שהחליט שצריך לתקוף אותכם, וכל שאר העדר הצטרף.