בפרק חמוד מאוד של "משחקי הכיס" מבית כאן חדשות, שאול אמסטרדמסקי מנהל דיון עם אמא שלו איפה עדיף להשקיע את הכסף: בשוק ההון או ברכישת דירה. אמסטרדמסקי מבקר את התרבות הישראלית, שבה קניית דירה היא ערך עליון שאנשים משקיעים מאמצים אדירים עבורו, והוא טוען שאין לזה היגיון כלכלי. לדבריו, השקעה בשוק ההון אמורה להיות משתלמת יותר לאורך זמן. נראה שאמסטרדמסקי מייצג דור שלם של צעירים, שגילו את אפשרויות ההשקעה שמציעה הבורסה. הפופולריות של סרטוני הדרכה ברשתות על השקעות בשוק ההון משקפות מגמה דומה: הצעירים נוהרים לשוק ההון, שמבטיח להם אפשרויות קוסמות מאוד של תשואות לכסף שלהם.
בשלב מסוים בדיון, אמא של אמסטרדמסקי עוזבת את הטיעונים הכלכליים ומציעה טיעון אחר: "החיים מזמנים מחלות, משברים. חשוב שלפחות תהיה דירה, זה ביטחון". לדבריה, דירה נותנת ביטחון ויציבות, ואילו הכסף בשוק ההון תלוי בתנודות ובמשברים עולמיים שעלולים להגיע.
אולי זה בדיוק החידוש של ספר שמואל ביחס לספר שופטים. ספר שופטים מזכיר את "שוק ההון" הרוחני: תקופה של תנודות גדולות. מצד אחד, יש בו קרבה גדולה לה' - שהרי אין מנהיג שיתווך, וכשיש צרה זועקים ישירות לה' שיושיע. ומצד שני, יש בו אנרכיה ובלאגן. כשאין מנהיגות קבועה ויציבה, חוסר הוודאות שולט, ואיתו חוסר היציבות, גם מבחינה דתית וגם מבחינה ביטחונית. חוסר היציבות הדתי והביטחוני הוביל את העם לבקש משמואל מלך. הם חיפשו את המקבילה הלאומית ל"דירה" - מישהו שיוביל את העם ביציבות ובצורה מסודרת. שמואל התנגד, וראה בזה רצון של העם להתרחק מה', ולהתנהל בנפרד ממנו, מול גורם אנושי שהוא יהיה המושיע.
אבל בנאום ה' לדוד המלך, רעיון המלוכה כבר הופך לרעיון רצוי ואף אידאלי. הקב"ה מבטיח לדוד מלכות נצח ומשתמש בדיוק באותו מושג שאמא של אמסטרדמסקי חיפשה - "בית": "וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם" (שמואל ב, ז', טז). הבית מסמל את היציבות והקביעות, ודרכו מתאפשר המעבר מימי השופטים המטלטלים לממלכה שהופכת למעצמה אזורית יציבה.
לפני שלושה שבועות השארנו כאן שאלה פתוחה: אם בתחילה ה' ושמואל התנגדו לרעיון המלוכה, איך זה יכול להיות שבהמשך התנ"ך המלכות, ומלכות דוד בפרט, הופכות לרעיון אידאלי כל כך, שמקבל הבטחה להיות קיים לנצח? נראה שהתשובה היא שאצל דוד, היציבות והביטחון שנבנים עם שושלת המלוכה מאפשרים עוד דבר חשוב. לא רק יציבות ביטחונית, אלא גם הקמה של מרכז דתי קבוע. פרק ז' בספר שמואל ב נפתח בזה שדוד רצה לבנות מקדש של קבע לה'. לא רק יציבות וקביעות לעם ישראל, אלא גם יציבות וקביעות לשם ה' שישכון בתוכם. הקב"ה עונה לו שעוד לא הגיעה העת: קודם כל דרושה יציבות לאומית: "וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל" (ז', י), יציבות ביטחונית: "וַהֲנִיחֹתִי לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ" (ז', יא), ויציבות שלטונית: "וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ" (ז', יב). רק לאחר מכן, יהיה ניתן לכונן גם את היציבות הדתית, ואת הקמת המקדש, לשם ה' שישכון במקום של קבע בתוך בני ישראל.
אולי גם אנחנו נמצאים בתקופת מעבר דומה. דור מייסדי המדינה הולך לאט לעולמו, ואנחנו נאבקים לא על ההקמה של המדינה אלא על היציבות שלה. כשמקימים מדינה יש התלהבות גדולה, וגם סיכונים גדולים, כמו בשוק ההון. אבל לבסס משהו יציב זו עבודה אחרת - זוהרת פחות, ודורשת יותר סבלנות. היציבות של המדינה שלנו מאוימת עדיין מבחינה ביטחונית, ודורשת מאיתנו עבודה קשה כדי לשמור על הביטחון. גם היציבות המיוחלת מבחינה חברתית עוד מאתגרת אותנו מאוד. ייתכן שרק אם נשכיל לבסס את ה"נדל"ן" הלאומי והחברתי שלנו בצורה יציבה וקבועה, נצליח לפנות מקום של קבע גם לשכינת ה' בתוכנו.
הטור מתפרסם במסגרת מיזם 'שניים ליום' שבו לומדים שני פרקי נ"ך ביום ומסיימים ביחד את התנ"ך בשנה. לחצו כאן כדי להצטרף לקבוצות הואטסאפ של המיזם. השבוע לומדים את שמואל ב פרקים ה-יח