מאמר זה דן בשימוש בגרסאות פרוצות של שירות המוזיקה Spotify Premium, ובוחן האם שימוש זה מהווה גזל על פי ההלכה.
תחילה נבררת המציאות הטכנולוגית והמשפטית, ולאחר מכן מובאת סקירה של עמדות הפוסקים בסוגיית בעלות אינטלקטואלית, קניין בדבר שאין בו ממש, זכות שימוש, הסגרת גבול עסקית וחילול השם. לבסוף מוצגת מסקנה הלכתית המבוססת על שיקולים אלו.
מה זה ספוטיפיי? מידע מתוך ויקיפדיה: מדובר בשירות הזרמת מוזיקה דיגיטלי המאפשר הזרמה של שירים והסכתים. כלומר, זו אפליקציה שבאמצעותה יכול המשתמש לשמוע מוזיקה, פודקאסטים, והקלטות שמע. האפליקציה הזו היא אחת הפופולריות בעולם מסוגה, ויש לה שתי גרסאות חוקיות, ואחת לא חוקית (גרסה 'פרוצה').
הגרסה החוקית הראשונה היא חינמית ונקראת "ספוטיפיי - פרי", והגרסה החוקית השניה היא בתשלום מנוי חודשי ונקראת "ספוטיפיי - פרימיום". ישנם כמה הבדלים בין שתי הגרסאות: בגרסה החינמית לא ניתן להוריד שירים, ניתן לדלג רק עד שישה שירים בשעה, יש פרסומות בין השירים, ניתן לשמוע את השירים רק במצב ליין, והשירות הוא איטי יחסית. לעומת זאת בגרסה בתשלום ניתן להוריד שירים, לדלג ולהריץ שירים ללא הגבלה, אין פרסומות, ניתן לשמוע את השירים גם במצב אוף-ליין, וקצב הזרמת הנתונים הוא גבוה ומהיר פי שניים מה שמבטיח איכות האזנה גבוהה. הגרסה בתשלום אפשרית בכמה מסלולים (יחיד, סטודנט, חבילה לזוג, חבילה למשפחה), והמחיר משתנה בהתאם למסלול (23.90 למנוי אישי עד 39.90 למנוי משפחתי של 4 משתמשים).
ישנה גרסה שלישית שאינה חוקית והיא גרסה פרוצה של ספוטיפיי, שיש לה את התכונות של הגרסה בתשלום (פרימיום) אך היא ללא עלות.
דבר נוסף, הספוטיפיי הפרוץ הוא ללא פיקוח, אבטחה והגנה של חברת ספוטיפיי, וחשוף לחדירת וירוסים לתוך הטלפון ולתוך המחשב, ולכל מיני תוכנות זדוניות או תוכנות מעקב שאין שליטה עליהם.
יש הרבה גרסאות של הספוטיפיי הפרוץ, אך המשותף לכולם שהן על שעון של זמן עד שחברת ספוטיפיי תעלה עליהן ותחסום אותן, וזה כמו חתול ועכבר, עד שהאקרים יפרצו את ההגנה הבאה, וחוזר חלילה.
נשאר דבר אחרון לדעת לפני שנעבור לדיון ההלכתי: ספוטיפיי משלמת תמלוגים לבעלי הזכויות של השירים, והמימון מגיע בעיקר מתשלומי המנויים שקונים את הגרסה החוקית גרסת פרימיום.
וכעת השאלה היא: האם מותר הוריד את הגירסה הפרוצה החינמית?
נפתח בכך, שלמדינת ישראל יש דינא דמלכותא דינא (יביע אומר, הרי"ש אלישיב, ישכיל עבדי ועוד), אך החוק של זכויות יוצרים מיושן ואינו מעודכן. ובנוסף, הוא גם לא נאכף ועל כן הוא חסר משמעות הלכתית (עיין מעשה רשת עמ' 92).
אם כן, הדבר הראשון שיש לדון בו, סוגיית הבעלות על נכסים דיגיטלים, האם יש "בעלות ממונית" על אפליקציה או על יצירה רוחנית או שאין בעלות על "אידיאות". כשאדם בונה או יוצר דבר חומרי כגון כסא הוא נעשה בעלים עליו, והוא גם יכול להקנותו באחד מדרכי הקניינים, ואם מישהו יקח זאת ממנו ללא רשותו הוא גזלן. לעומת זאת, "יצירה רוחנית" כגון תוכנה, אפליקציה, שיר וכו' היא דומה לדבר שאין בו ממש, שלא ניתן להקנותו וממילא אין עליו בעלות ממונית. הבדל משמעותי נוסף: יצירה גשמית יש רק אחת ואם היא תיגזל מהבעלים הוא ישאר חסר ממנה, אולם יצירה רוחנית, למרות שיעתיקו אותה אלפי פעמים, תמיד המקור ישאר אצל הבעלים.
ולכן יש לשאול: האם יש על האפליקציה בעלות ממונית כמו שיש על יצירה חומרית, ומי שהעתיק או הוריד ללא רשות הוא גזלן כמו מישהו שגזל כסא מבעליו?
כפי שהבאתי בספרי "מעשה רשת" (עמ' 43-63), הפוסקים במהלך הדורות נחלקו בשאלה הגדולה הזאת. בשו"ת שואל ומשיב נשאל לפני מאתיים שנה על זכויות יוצרים של כתיבת ספר, וכתב "ולא יהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטלה שלהם, וזה דבר שהשכל מכחישו, ומעשים בכל יום שהמדפיס חיבור יש לו ולבאי כוחו זכות". הרבה מפוסקי דורנו הסכימו לדבריו, שליוצר יש בעלות ממונית גמורה על היצירה הרוחנית שיצר, ולמי שמעתיק ללא רשות יש דין גזלן לכל דבר וענין. רשימת פוסקים חלקית הנוקטת בגישה זו: הרי"ש אלישיב, מנחת יצחק, משנה הלכות, שבט הלוי.
הגישה השניה בנושא זכויות יוצרים, סוברת שאין בעלות ממונית על יצירה רוחנית. לדעתם בעלות ממונית היא דווקא על דבר ממשי, ואילו 'דבר שאין בו ממש' כשם שלא ניתן להקנותו בפני עצמו ולא להורישו, כך לא ניתן להגדיר עליו בעלות ממונית. ומכיון שכך, היצירה הרוחנית איננה מוגדרת כרכוש של היוצר, ואם כן גזל אין כאן ואף לא דין 'נהנה' מרכוש חברו. אולם, אף לשיטה זו יש ליוצר בעלות וקשר ליצירה שלו שאינם ממוניים, ותוצאות היצירה שלו משתייכים אליו, כמו תרנגולת שהטילה ביצה, או כמו מי שקנה עץ וגדלו ממנו פירות. אם כן, התוכנה היא של הבעלים והתוצאות שלה שייכות לו, ולכן ניתן לחייב את המעתיק ללא רשות מסיבות אחרות, כגון הסגת גבול, נהנה מיגיעו של חברו, ואהבת לרעך כמוך. המהרש"ם נשאל לפני כמאה וחמישים שנה לגבי אדם שהמציא רעיון להרכיב מחתיכות פסולת של בדים בגדים הראויים למכירה והוא ומשפחתו היו מתפרנסים מעסק זה. אחר כך בא שמעון ועל ידי תחבולות גנב את הרעיון, וכן שכנע את בעלי הבדים שימכרו את הפסולת לו ולא לאדם הראשון. המהרש"ם אומר שאין כאן בעלות ממונית על הרעיון ולכן אין בזה משום גזל, אך יש כאן דין של הסגת גבול. רשימת פוסקים חלקית הנוקטת בגישה זו: חזון איש, הרש"ז אוירבך, ר"נ קרליץ, הרא"י כלאב.
אחד מחילוקי הדינים היוצאים מהמחלוקת הזו, הוא יצירה בבעלות של אינו יהודי. חברת ספוטיפיי היא חברה שוודית, אם נגדיר שיש בעלות גמורה על יצירה רוחנית כמו על גשמית, אין הבדל בין ישראל לגוי, משום שאיסור גזל שייך גם מגויים, ונמצא שיש איסור להוריד תוכנה או אפליקציה פרוצה. אך לפי הגישה השניה הסוברת שאין בעלות ממונית על יצירה רוחנית, לא מדובר באיסור גזל אלא על הסגת גבול או ואהבת לרעך כמוך, השייכים מעיקר הדין רק בישראל. אגב, גזל הגוי חמור יותר מגזל ישראל: מי שגזל ישראל יכול לתקן את הלאו ע"י מצות עשה של השבת הגזלה. ברם, מצות ההשבה נאמרה רק כשהנגזל ישראל ולא גוי, ולכן לא ניתן לתקן את איסור הגזלה מגוי.
ברם, לפי איך שהעולם מתפתח, לענ"ד, ככל שהשנים עוברות, הרבה מהקניין האנושי הפך וירטואלי, העולם עובר להיות יותר וירטואלי ויותר רוחני, ומגמת הפוסקים נוטה להגדיר את היצירה הרוחנית כיצירה גשמית גמורה, ויש בזה איסור גזל גמור.
ובדיני הקניינים, כיום, רכישת תוכנה או זכות שימוש נעשית בהסכמה לתנאי השימוש. אף אם נגדיר את הקנין הוירטואלי כדבר שאין בו ממש, יש לו תוקף הלכתי מדין 'סיטומתא' שהינו קנין שמקבל תוקף מכח מנהג הסוחרים (לא רק כדרך קנין נוספת, אלא גם כיחס ליצירה רוחנית כדבר ממשי, וכשיטת החת"ס. ואכמ"ל).
וכאן המקום לעבור לנקודה הבאה שהיא חשובה יותר. יש הבדל עקרוני בין הורדת תוכנה או שיר לא חוקי לבין ספוטיפיי. סתם יצירה רוחנית כגון תוכנת אופיס או שיר, לאחר שהורדת למחשב שלך אתה מתנתק מהבעלים של היצירה, ויכול להשתמש ללא חיבור לאינטרנט. אולם בספוטיפיי פרוץ זה הרבה יותר חמור, משום שהאפליקציה רשומה במערכת של ספוטיפיי, ואתה משתמש כל הזמן ללא רשות בשרתים ובפלטפורמות של חברת ספוטיפיי, שיש שם כמאה מיליון שירים, ויש בזה גזל מתמשך. וברור, שנגרם מזה חיסרון לחברה, כפי שכתבנו קודם שהיא עדיין סופגת הפסדים עצומים מהמשתמשים ללא תשלום, ולכן אין כאן את ההיתר של "זה נהנה וזה לא חסר". (ואגב, שימוש בתוכנה המאפשרת גלישה ללא פרסומות היא מותרת, משום שדומה למי שעוצם את עיניו, ועיין בספרי מעשה רשת עמ' 192 בעוד נימוקים להיתר).
בעולם מודרני שבו עסקים מתבססים על נכסים דיגיטליים ווירטואלים,אי הכרה בבעלות על תוכנה משמעותה ביטול כלכלה שלמה. העולם צועד לקראת זה, ואנחנו חייבים לבוא ולהגדיר, כי אחרת העולם יחרב אם לא יהיה פה את ההלכות ואת הגדרים של בעלות וגבולות מה לכל אחד מותר ומה אסור.
ולכל הדיעות גם כשאין איסור גזל הגוי כגון בהפקעת חוב, יש איסור משום חילול ה'. לפני כמה שנים הוגשה תלונה רשמית של ממשלת ארצות הברית למדינת ישראל בשם חברת מיקרוסופט, כיצד יתכן שהיא מאפשרת כל כך הרבה העתקות, מדינה כזאת קטנה, ואחוז ההעתקות גבוה יותר מכל העולם.
עד עכשיו עסקנו בהפסדים של חברת ספוטיפיי, אבל יש כאן גם צד שלישי - בעלי הזכויות של השירים. ככל שמשלמים יותר לספוטיפיי, כך התמלוגים של בעלי הזכויות על השירים גדולים יותר. מי שמשתמש בגרסה החינמית חשוף לפרסומות שהן מממנות את ההוצאות והתמלוגים, אך המשתמש בגרסה הפרוצה ללא פרסומות, נהנה מהיצירות של הזמרים ללא תשלום ומונע מהם את קבלת תמלוגים.
שמעתי שמישהו אמר איזו סברה, שלספוטיפיי נוח שמשתמשים באופן פרוץ, כי זה מראה שבסך הכל יש להם הרבה משתמשים. הסברות והאומדנות הללו מגיעות מבסיס של יצר הרע שאדם מורה היתר לעצמו, וזה קיים במיוחד בדיני הממונות, שיש יצר הרע כל הזמן להתיר. הרי הם כותבים במפורש שאסור, והם משקיעים כסף רב להילחם בזה, ועדיין יש מי שאומר שהם משקרים כי בעצם ניחא להם בזה. לפעמים שאין ברירה ולא ידוע לנו מהי דעת הבעלים אנו עושים אומדנות, אך כשהם כותבים במפורש שדורשים תשלום ולא מרשים גרסה פרוצה, אין שום מקום לסברות ואומדנות. נקודה.
זה גם לא קשור ל''זוטו של ים''. עיין בספרי מעשה רשת (עמ' 155) שם עסקנו בנושא, אבל כאמור הנידון שלנו הוא אחר, משום שמדובר בשימוש תדיר בשרתים של החברה ואינו דומה לאבידה.
ההיתר היחיד להשתמש בספוטיפיי פרוץ הוא במקרה הבא:
המשתמש מנוי בתשלום על הגרסה החוקית פרימיום, ורוצה להוריד את הגרסה הפרוצה משום שהיא ללא תמונות והשימוש בה צנוע יותר, והגרסה הפרוצה מחוברת לאותו חשבון של הגרסה החוקית. זה מותר. מדוע? משום שהוא לא פוגע באף אחד: ספוטיפיי מקבלת את דמי המנוי, ובעלי הזכויות על השירים מקבלים תמלוגים.
לסיום, בואו נהיה ישרים. אם אנחנו רוצים לבנות את העולם, רוצים שהעולם יהיה עולם יצרני, שהאומנים ירצו להשקיע, שיהיה עולם מתקדם עם אפליקציות, שיהיו דברים איכותיים, אז צריך לשלם. אנחנו צריכים להבין שאתה צריך לתת לאדם את התגמול כדי שיהיה לו כדאי להמשיך ולפתח. גם אם העולם בחוץ מתנהג באופן עקום, אנחנו צריכים ללכת בדרך היושר, בדרך הצדק. וזה מה שכתוב אצל אברהם אבינו (בראשית יח,יט): "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט".
אומות העולם מסתכלות על עם ישראל ובוחנים אותנו כל הזמן, ואנחנו צריכים להיות המגדלור של המוסר, של הצדק ושל היושר. אנו אמורים להיות הדוגמה והמודל לחיקוי לכל העולם כולו. זה התפקיד שלנו, וזה מתחיל בדבר הקטן הזה - "ספוטיפיי".