בימים אלה מצוין מלאת 110 שנים להולדתו של ראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל, יצחק שמיר ז"ל, מי שהיה גם ממפקדי הלח"י ומבכירי המוסד.
לקראת אירוע שיתקיים במרכז מורשת בגין לציון התאריך שוחחנו עם מי שהייתה גם מזכירתו, כמו גם עוד ארבעה ראשי ממשלה בישראל, מרית דנון, שתשתתף באירוע.
"הוא היה אדם מאוד נחוש, דבק בעקרונות שלו, נאמן לארץ ישראל, איש מאוד חזק שלפי דעתי גם בלשכת ראש הממשלה הוא נשאר איש מוסד. לא היו שם מילים מיותרות, לא היו קשקושים, הכול רק עבודה, הכול מאוד מדויק", אומרת דנון ומוסיפה ומציינת את הצניעות המיוחדת של שמיר שאיפיינה אותו כאדם. "על רקע השנים שחלפו לא נותר לי אלא להתגעגע לאדם כזה", היא אומרת.
ועם זאת, אנחנו שואלים את דנון כיצד גישר שמיר על הפער בין הצניעות האופיינית לו לבין הצורך לייצג מדינה מתוך גאון לאומי. "הוא ייצג את המדינה נהדר, נפגש עם שועי עולם, אבל היומיום היה מאוד צנוע, משהו שנראה מעט הזוי על רקע השנים האחרונות. בלשכה אף פעם לא באו לידי ביטוי המאוויים והרצונות האישיים שלו, אלא רק טובת המדינה וטובת ארץ ישראל".
עוד מספרת דנון כי "אף פעם במשך השנתיים שעבדתי אתו לא הוזמן ללשכה אוכל מבחוץ. לא היה דבר כזה. הוא היה יוצא בכל יום לארוחת צהרים בבית ובפעם יחידה שהוא לא יכול היה לצאת הגברת שמיר שלחה לו ארוחת צהרים בכלי אוכל מאלומיניום כמו של הקיבוצים כשהיו לוקחים אוכל מחדר האוכל. הכול היה מאוד צנוע וההתנהלות בלשכה הייתה מאוד מדויקת, לשכה לתפארת".
"כל חיי אני מודה לו על כך שהוא פתח לי דלת לחיים מאוד מעניינים בלשכות של ראשי ממשלה אחרים אחר כך. ההתמחות בלשכת שמיר נתנה לי המון יכולת לתפקד בלשכות אחרות. זה היה בית ספר טוב לעבודה בלשכת ראש ממשלה", היא אומרת וכשאנחנו שואלים על הקשר שאולי היה תקיף יותר, הקשר עם שמעון פרס, יריבו האידיאולוגי, משיבה דנון ואומרת כי היא לא הייתה עדה לכך. "גם היריבויות האלה לא באו לידי ביטוי ולא היו ביומיום הלשכתי. גם אם היה מתח כזה הוא היה אולי ביניהם, בחוץ ובתקשורת, אבל אנחנו לא ידענו על כך. אני באופן אישי לא זוכרת את הדבר הזה ולא הייתי נוכחת בו".
התהום האידיאולוגית בין שמיר לפרס לא העיבה על הכבוד בו נהג שמיר כלפי יריבו ודנון מזכירה לנו: "הוא היה פולני ואף פעם לא היו מילים בוטות. לא הייתי נוכחת בסיטואציה כזו". לעומת ראשי הממשלה האחרונים היא אומרת שהיא אכן מתגעגעת אך מבינה ש"זה דור אחר. העבודה עם שמיר הייתה עבורי משהו מאוד מטלטל כי באתי מבית של אנשי השומר הצעיר בפולין, והוכנסתי ללשכה שבה הוא אף פעם לא שאל לדעותיי הפוליטיות. זה לא עניין אותו. עניינה אותו העבודה. אני מציינת את זה כי בחלוף הזמן והשנים כן התעניינו בדעות הפוליטיות של עובדי הלשכה והחיילות שעבדו אצל המזכיר הצבאי. מאוד אהבתי את ההפרדה שהוא ידע לעשות בין דעותיו הפוליטיות שלו לדעותיהם הפוליטיות של עובדי המדינה שעבדו בלשכה. היום זה כבר לא קיים".
עוד שאלנו אם זכור לה אירוע שאולי העיב על שמיר ברמה האישית, עימות כלשהו עם מדינאי או פרלמנטאר, אולי ליל המקרופונים בו נאבק עם אריאל שרון על סדר היום במרכז המפלגה, אך היא משיבה שאינה זוכרת אירוע שכזה. לעומת זאת היא זוכרת רגע אישי מעניין אחר: "אני זוכרת את מבצע שלמה במאי 91', שבו עלו 14,000 מיהודי אתיופיה. ראיתי את התמונות שלהם יורדים מכבש המטוס עם הבגדים הלבנים שלהם ומנשקים את האדמה ומאוד התרגשתי ואפילו בכיתי כי חשבתי על סבתי שנספתה בטרבלינקה שלא זכתה שמישהו כך יגן עליה וישלוף אותה למקום מבטחים. סיפרתי את זה לגברת שמיר והיא אמרה 'למה את לא מספרת לו על כך. זה מאוד חשוב שהוא יידע על כך'. אביו נרצח בידי שכן פולני בתקופת הכיבוש הגרמני. הגברת שמיר חשבה שזה מאוד חשוב שהוא יידע שהוא עשה משהו חשוב למען הצלת יהודים".
האם דנון סיפרה לראש הממשלה על תחושותיה באותם רגעים? "לא אמרתי כי התביישתי. הוא היה אדם ששמר דיסטנס, לא אדם של שיחות בטלות. לא הבאתי את עצמי להגיד לו את זה, ואולי חבל שכך".
בהתייחס לעימות חזיתי עם נשיא ארה"ב, בוש האב, סביב הערבויות והעליה מברית המועצות וישובם של העולים ביהודה ושומרון, אומרת דנון כי אינה זוכרת את העימות אך "היו לו כתפיים. הוא היה אדם של עקרונות, אדם מאוד מאוד חזק". בהקשר זה היא מזכירה את "מלחמת המפרץ. אנשים מדברים עליו היום ורואים את האיפוק שלו אז כעניין של חולשה, אבל אני רואה בכך עניין של חוזק גדול מאוד. אני זוכרת אזעקה כשהיינו בלשכה ואנחנו יורדים למקלט התת קרקעי. הוא היה כבר בן שבעים פלוס ואני רצה אחרי ההליכה הנמרצת והמהירה שלו עם לוחות הזמנים למקלט".
על מתנגדיו האידיאולוגיים שהיום מביעים געגוע לבר פלוגתא שכזה, מעריכה דנון כי אלה מעריכים את "האישיות המאוד חזקה שיודעת מה היא רוצה מעצמה, שהמדינה נמצאת בראש סדר העדיפויות שלה ולא דברים אחרים. זה היה מאוד ברור", היא אומרת ומספרת שעל רקע האירועים הנוכחיים היא מפליגה בדמיון ומהרהרת כיצד היה נוהג לאחר אירוע כמו השבעה באוקטובר ומשוכנעת שהטיפול בחטופים, בשיקום הישובים וכיוצא באלה היה הרבה יותר נמרץ והחלטי.