באולפן ערוץ 7 מתארחת הסופרת והיוצרת הדסה בן ארי לשיחה על קריירה, משפחה, יצירה ותרומה לחברה, ועל המתח שיש או אין ביניהם. כל זאת עם צאתו של ספר נוסף בסדרת ספרי סיפורי המלחמה המוכוונים לילדים.
כאם צעירה למשפחה ברוכת ילדים, מספרת בן ארי על התחושה שלה על עצמה כמי שהגשימה את החלום תוך כדי גידול הילדים במשך שנים ובהמשך גם להפיק ולכתוב ספרי הילדים ולהוביל מיזמים בארץ ובחו"ל. השניים, היא אומרת, אינם סותרים זה את זה.
הבחירה להישאר במשך 15 שנים בבית ולגדל את הילדים, אינה בחירה קלה, אומרת בן ארי המציינת כחלק מהאתגר את האופן בו מתקבלת החלטה שכזו בעיני החברה שמסביב, ואת הרצון לממש ולהגשים את עצמה גם בזירה שמעבר לגבולות הבית.
הקריירה, השליחות והבית משולבים זה בזה, היא אומרת ומספרת על הכמיהה האישית שלה לראות את הדברים קורים יחד, ועל תקוותה ליום בו העולם והחברה שמסביב יראו כערך את פריון האישה, מה שעדיין לא קורה.
"מה שנתן לי את הכוח להיות בבית הוא שמירת המרחק והגעגוע בין איפה שאני לאיפה שאני רוצה להיות", היא אומרת ומתייחסת לחלוקה בין שנות ההשקעה בבית ובגידול הילדים לבין השנים בהן פרצה בקריירה עצמאית. כך היה כאשר ביקשו ממנה להתראיין כאשתו של והשיבה שכעת אין לה מה לומר וכשיהיה, אחרי שתכתוב ספר, היא תתראיין.
עוד מספרת בן ארי על התחושה המורכבת שהתלוותה להרגשה שלא השקיעה די בבתה הקטנה שנולדה אל תוך הלימודים והעשייה. המציאות המשפחתית ואופי החוויה המשפחתית משתנה עם השנים, עם תחלופת הגילאים בבית פנימה ועם זאת משתנה גם אופי ההורות עצמה.
בהמשך השיחה מספרת בן ארי על ההחלטה לפתוח בכתיבה בצל המלחמה, כתיבה ששילבה גיוס של בעלי מקצוע ומתנדבים רבים וחייבה לימוד אנגלית ברמה גבוהה, טיסות לחו"ל והרצאות, תחושה שמדובר בחלק משליחותה האישית אליה יצאה מבלי להבין את ההשלכות והמשמעויות עבורה כאדם, אך חשה מחויבות לצאת לדרך. בדבריה היא מדמה את הצורך לפרוץ החוצה כצירי לחץ שאין מנוס מהם. "אנשים שואלים איך אני עושה את זה. אני מתה מפחד, אני נלחצת, אני לא נושמת. אחר כך כואב לי הראש, אני הולכת לעיסוי ולחדר כושר ואז אני אוספת את עצמי וקופצת אל זה".
ביום שאחרי המלחמה, היא אומרת, נאסוף את השברים ונגלה מתחתיהם את מי שאנחנו ומה יהיה הסיפור שנספר הלאה אל הדור הבא. בן ארי מספרת על התגובה שקיבלה בתחילת הדרך מפסיכולוגית בכירה שיעצה לה שלא לכתוב את סיפורי המלחמה לילדים שעשויים למצוא את עצמם בטראומה בעקבות זאת. דבריה של הפסיכולוגית הביאו אותה להחלטה להמליץ על קריאה משותפת של ילדים עם מבוגרים ולהימנע מניקוד על מנת שהסיפורים ייקראו על ידי הגילאים הבוגרים יותר.
ככל שהכתיבה פרצה הגיעו עוד ועוד סיפורים ממשפחות שכולות שביקשו שגם הסיפור של יקיריהם ייכתב. הערכים שאנחנו מבקשים להעביר לדור הבא מתבררים דרך הסיפורים של הדור הזה, הא אומרת וקובעת כי כולנו נמצאים בניסוי חברתי לאומי של התמודדות עם החוויה הפוסט טראומטית של כולנו.
הסיפורים, היא מעירה, כוללים היכרות גם עם גבורתם של מי שלא בהכרח בוחר בדרכם של ילדיה שלה, וממילא לא תמיד זו דרכם של ילדים אחרים מבין קוראי הספרים. כך בגבורתם של מוסלמים שהתמודדו עם אירועי השבעה באוקטובר וכך בסיפוריהן של לוחמות גיבורות. הגבורה של כל אלה מתורגמת לגבורתם היומיומית של הילדים כחלק מעיצוב עולמו והתמודדותו של הדור הבא ההולך ומתעצב בימים אלה.
על הספר האחרון שיצא בסדרת ספריה מספרת בן ארי ומציינת את הרצון לעסוק בחיים ופחות לנבור עוד ועוד בשכול, תחושה שהתעוררה בה דווקא בעקבות המראה של האלמנות הצעירות בבתי העלמין והבנת כוחה של ההתרוממות מתוך הכאב והצער המורגש והמוחש, אל המשכם של החיים ואל המשכה של האהבה הלאה. "מגלים שאחרי המוות את עדיין חיה". החשיפה לכאב היא זו שמאפשרת את המשכה של האהבה, סבורה בן ארי.
בן ארי קושרת בין החשיבות שמעניקה התקופה הנוכחית לנראות ולחשיפה האישית לבין דבריו של הרב קוק אודות שיבתה של הנבואה בעידן הגאולה. בתקופה זו, כתב הרב קוק, הכוח המדמה יהיה גדול כי הנבואה תחזור והנבואה מגיעה בשפה של דמויים ואנחנו צריכים לתקשר עם השפה הזו. בגלות איבדנו את היכולת להתחבר לנוי ויופי. בן ארי קושרת זאת לחיבור של כולנו אל רוחב היריעה המאפשר התענגות מהדברים הקטנים, ולמציאות בה נשים יכולות לשלב בין החיים בבית לבין טיולים, חברות ובילויים.
"אישה לא חייבת להיות בתוך הבית בגלות", היא אומרת. "אני מוצאת את הנשימה בתוך העשייה. השלמתי עם זה שלא יהיה לי רק מקום אחד, ואני עובדת דרך געגוע, אני נשברת ונבנית, אני בעבר ובעתיד, ואת המעברים האלה צריך לעשות יותר ברכות, בנוחות, בחום הלב ובהקשבה".