ישראל נמצאת ברגע שמעט מאוד מדינות בעולם מכירות. שנת בחירות שנפתחת לא מתוך מחלוקת אידיאולוגית אלא מתוך מציאות ביטחונית רוטטת.
צפון בוער מתחת לפני השטח בעקבות חיסול רמטכ"ל חיזבאללה. בעזה יש שקט טקטי שמבוסס על איזון שברירי. אלו לא תנאים סטנדרטיים. אלו תנאים שבהם כל שחקן פוליטי צריך להבין שהזירה הביטחונית אינה עוד זירה בתיק ההסברה אלא הזירה שממנה נגזר כל היתר. וכיועץ אסטרטגי ותיק אני יכול לומר בפשטות. מי שלא משתלט על הנרטיב הביטחוני בתחילת עונת הבחירות מאבד את הרלוונטיות שלו עוד לפני שהקרב האמיתי מתחיל.
בעולם הקמפיינים הבינלאומיים יש חוק ברזל אחד. הבוחר לא בוחר לפי פרטים או לפי מסמכים אלא לפי תחושת ביטחון. תחושת יציבות. תחושת שליטה. מי שמייצר תחושה של יד על ההגה לא צריך לדבר הרבה. ההמון מרגיש. זה נכון בארצות הברית אחרי פיגועים. זה נכון בבריטניה אחרי אירועים טרוריסטים. וזה נכון בישראל ברמות קיצוניות.
כאן ביטחון אינו רק קטגוריה פוליטית. הוא הזהות הלאומית כולה. ולכן כשאני מנתח את ההתנהלות של המפה הפוליטית בשבועות האחרונים אני רואה מפת קרב אסטרטגית פשוטה. מחנה פוליטי אחד מדבר על האיום מצפון. על הרתעה. על פעולות סיכול. על מניעת התעצמות של אויב. מחנה אחר מדבר על חוק גיוס חרדים ועל ועדת חקירה ממלכתית ועל שוויון בנטל. מחנה אחד נמצא על מגרש שהציבור מרגיש. המחנה השני נמצא על מגרש שהציבור לא רואה כרגע מול העיניים.
בעולם האסטרטגיה הפוליטית זה נקרא התיישרות עם מציאות תודעתית. הציבור הישראלי מרגיש שהאיום האמיתי נמצא בחיזבאללה ובעזה. הוא מרגיש שהחיסול בלבנון משנה משהו במשוואה. הוא מרגיש שהשקט בדרום הוא זמני. זו המציאות הרגשית שלו. במציאות הזו הימין הוא השחקן היחיד שמדבר בשפה של ביטחון. נתניהו וכץ וסמוטריץ מציגים דפוסי מסר שמבוססים על עוצמה. על יוזמה. על ריבונות.
הם מתנהלים כאילו אנו עדיין בעיצומו של איום. והם צודקים אסטרטגית. כי בבחירות מדברים לא אל המצב האמיתי אלא אל התחושה הציבורית. והתחושה הציבורית היא שאין שקט. יש שקט מדומה. לעומת זאת יאיר לפיד ונפתלי בנט מתעקשים על סדר יום אזרחי. הם מבססים את הקמפיין על טיעון חוקי מוסרי של שוויון וחובה. אבל הם לא נוגעים בנקודה שמחזיקה את מערכת העצבים של המדינה. הזירה הביטחונית.
במונחים אסטרטגיים זה נקרא נטישת זירת הליבה. כאשר מועמד מוותר על הזירה המרכזית שבה נוצרות הכרעות הוא מוותר בפועל על הנהגה. זה קרה לקמפיינים באירופה שניסו לדבר על רפורמות חברתיות בזמן שהציבור פחד מטרור. זה קרה בארצות הברית כשמועמדים התעקשו לדבר על כלכלה בזמן שהמציאות דיברה על ביטחון פנים. הציבור הלך עם מי שהצליח להגדיר את האיום ולהציג מענה.
לא בהכרח את המענה הנכון. אלא את המענה הבטוח. וכשאני מנתח את המערכת הישראלית בשלב זה ברור שהימין הצליח לייצר בעלות כמעט מוחלטת על הנרטיב הביטחוני. הוא לא רק מדבר יותר על ביטחון. הוא מציג אותו כקריטריון להנהגה. הוא ממסגר כל פעולה צבאית כהוכחה ליכולת הנהגה. וכל סיכול כהוכחה לעוצמה לאומית.
מהצד השני לפיד ובנט מייצרים מסגרת מסר שמתאימה למציאות אחרת. הם פועלים כאילו השיח הציבורי נמצא בעיצומו של ויכוח אזרחי רחב ומתמשך כמו בארצות מתונות בזמן שגרה. אבל ישראל אינה בשגרה. ישראל נמצאת ברגע גיאו פוליטי שבו אויב מעבר לגבול הצפוני איבד דמות בכירה וצפוי להגיב.
ברגע כזה העיסוק היחיד שהציבור רואה כמשמעותי הוא מי יגן על החיים שלו. מי ימנע מלחמה. מי יוביל אם המצב יתדרדר. ולכן בהקשר הזה האלטרנטיבה של המרכז שמאל אינה אלטרנטיבה תודעתית. היא אלטרנטיבה טכנית. היא אלטרנטיבה של ועדה ולא של מנהיגות.
מנקודת מבט אסטרטגית רחבה המסקנה פשוטה. הבחירות לא יוכרעו על חוק הגיוס. הן לא יוכרעו על ועדת חקירה. הן יוכרעו על השאלה מי נתפס כבעל יכולת מנהיגות ביטחונית. ומי שמחוץ לשיח הביטחוני נמצא מחוץ למשחק. בישראל ביטחון הוא לא תוכן. הוא לא נושא. הוא לא תחום. הוא הזהות הפוליטית היחידה שבסוף מניעה הצבעה המונית. ולכן מי שרוצה להנהיג את ישראל חייב להיות בפוקוס הביטחוני. מי שלא נמצא שם פשוט מוותר על הנהגה עוד לפני שהקלפי נפתחה.
הכותב הינו יועץ אסטרטגי מומחה למשברים ומאבקים