לפני ימים אחדים התראיין עמי איילון לאולפן ynet והצהיר כי "זיני לא מבין את האויב, את אפס קצה המלחמה שהוא מנהל. נקבל גיבורים שהידים".
מדובר באמירה שנשמעת סמכותית, כמעט פסיקתית, הנשענת על עברו כראש שב"כ. היא מלווה את עתירתו לבג"ץ לבטל את מינויו של דוד זיני לראש השירות ומוצגת כקביעת מומחה המבין את עומק הסכנה. אלא שברגע שמקלפים את הדרמטיות, נותרת טענה כמעט ריקה. אין ניתוח מודיעיני, אין ביסוס עובדתי ואין הצעה חלופית למדיניות. יש רק קביעה נוקבת המשולבת בפאתוס ובעוצמתיות המוקרנת ממראהו הישראלי מחוספס וידעני של איילון, המייצרת בהלה אך איננה מספקת תובנה.
זהו דפוס שמלווה את איילון בשנים האחרונות. הוא מדבר בלשון החלטית, כמעט נבואית, על איום קיומי הנשקף לישראל מהנהגה שאינה "מבינה את המציאות". אולם מאחורי הטון אין תוכנית. בראיון עצמו לא מוצעת תרופה אחת ברת יישום במקום המהלכים שעלו לדיון. לא עונש מוות למחבלים, לא גירוש משפחות מחבלים ואף לא חלופה אחרת להפחתת הטרור. להפך, הוא שולל בפסקנות צעדים אלו כבלתי יהודיים ובלתי מוסריים וכבלתי קבילים ברמה הבינלאומית, אך אינו מסביר מה כן צריך לעשות. כך נוצר פרדוקס. מי שמציג עצמו כבעל הבנה עמוקה של האויב, אינו מציע שום דרך להתמודד איתו.
כאן מתחדדת השאלה. האם איילון מדבר מתוך ניתוח מחושב או מתוך רגש ועמדה אידאולוגית מוקדמת. אמירתו על כך שזיני "לא מבין את המלחמה" מתיימרת להיות מקצועית. אך אין בה אף פרט קונקרטי המעיד על כשל מקצועי. היא נשענת על הנחה שהבנה ביטחונית אמיתית קיימת רק אצל מי שחולק את עמדתו (ומכאן קריאתו לבכירים המשרתים בשב"כ להוות שומרי הסף ולנטר תקלות כגון התנהלותו הקלוקלת לטעמו, של זיני). יתרה מכך, הטיעון כאילו קצין בכיר מצבא היבשה אינו מבין את צרכי שב"כ מתעלם מעובדה פשוטה; איילון עצמו הגיע לראשות השב"כ לאחר שלושה עשורים של שירות צבאי.
אם רקע צבאי מונע הבנה, כיצד הוא עצמו היה מתאים לאותו תפקיד ובנסיבות דומות (איילון מונה כראש חיצוני לשב"כ לאחר משבר וכשל מנהיגותי בעקבות רצח רבין). אם רקע צבאי דווקא חיוני, מדוע הוא שולל אותו מאחרים. ובחדות, מה שהיה נכון לאיילון לפני שלושה עשורים, פסול ביחס לזיני?
בנקודה זו מתגלה ממד רחב יותר. איילון מגלם את תודעת "האליטה הישנה". שכבה ביטחונית מהעשורים הקודמים שהחזיקה בהשפעה ציבורית אדירה, ושכיום מתקשה להשלים עם שינוי סדרי הכוח (כפי שמתחולל בימים אלה גם בעולם המשפט). במקום להתמודד עם המציאות החדשה של טרור אסלאמי גלובלי, זירה אזורית מסוכנת וציבור ישראלי שמבקש פעולה ולא סיסמאות, היא נאחזת בעליונות רטורית.
היא אינה מובילה מדיניות. היא מובילה דיבור. ההתרסה נגד מינוי זיני נראית פחות כניתוח מקצועי ויותר כניסיון לשמר שליטה על שערי הלגיטימציה. מי "מותר" לו להנהיג ומי מנוע מכך קטיגורית, על שום השתייכותו למחנה הלא נכון, הלא לגיטימי.
מאפיין נוסף בולט בשיח של איילון הוא השימוש ההולך וגובר באמירות דרמטיות המשוות לאויב אופי כמעט הירואי. כאשר הוא מזהיר מפני "שהידים גיבורים", הוא מעניק לאויב יוקרה מוסרית במקום לנתח אותו במסגרת אסטרטגית. אין כאן הבנה של מנגנוני הטרור, של תשתיות חמאס ושל ממדיו האידאולוגיים, אלא רומנטיזציה מסוכנת.
בכך הוא מחליש את שיח האחריות הישראלית ומסיט אותו לעבר הלקאה עצמית (תופעה נפוצה ורחבה בשמאל הישראלי, החביבה מאוד על הפלשתינאים ומצליחה להטעות אותם פעם אחר פעם, כאילו החברה הישראלית בנויה מאותו חומר מתכלה). במקום לבחון איך ישראל מצמצמת טרור ואף מכניעה והורסת אותו, הוא מניח כי כל פעולה תגביר אותו. זוהי קביעה אידאולוגית ולא ניתוח מודיעיני.
מכאן נגזרת חולשה נוספת. השיח של איילון חסר ממד יישומי. כאשר נשאל מה צריך לעשות כדי לצמצם טרור, להרתיע אויבים או להגן על אזרחים, הוא מדבר במונחים כלליים של "תפנית מדינית" או "שינוי תודעתי". אך תפיסות מופשטות אינן מדיניות. הן אינן מחליפות החלטות, לוחות זמנים, מנגנוני פעולה ואחריות ביצועית.
ישראל שלאחר השבעה באוקטובר אינה יכולה להסתפק בסיסמאות, או בחזרה לתקלות מובנות כגון "הסכמי אוסלו", נסיגות והסתמכות על "הפרטנר הפלשתינאי" שיגן עלינו. היא זקוקה להכרעות. איילון לא מציע אותן.
כאן נוצרת סכנה ציבורית. דמויות בעלות עבר ביטחוני נוצץ זוכות (עדיין) למידה רבה של אמון אוטומטי. הציבור מניח כי אם ראש שב"כ לשעבר אומר דבר מה, הרי שהוא יודע על מה הוא מדבר. אך אמירה סמכותית ללא תוכן אינה ידע. היא מיתוג. התוצאה היא שיח ריק המתיימר להיות מקצועי. זהו שיח שאינו משרת את ביטחון ישראל אלא את מעמדו של הדובר. בהעדר תוכנית חלופית, הביקורת הופכת לערפל. היא אינה מכוונת שינוי. היא רק משחירה את ההווה.
לכן יש לומר בגלוי, מי שמבקש לבטל מינוי של ראש שב"כ בטענה שאינו מבין את האויב, מחויב להציג תוכנית מוגדרת להתמודדות עם אותו אויב. מי ששולל צעדי הרתעה בטענה שאינם מוסריים, מחויב להציע חלופה מוסרית ויעילה יותר. אחרת אין כאן מחשבה, אלא סיסמה וכותרת בעלמא.
הציבור הישראלי זכאי לשיח אחר. שיח בוגר ומעודכן שאינו נשען על יוקרת עבר, אלא על יכולת לעצב עתיד. שיח שאינו מפיל אימה, אלא מציע פתרון. אם איילון מבקש להשפיע באמת, עליו להחליף את הטון הפסקני בניתוח אמיתי. אם אין לו פתרון, עליו להודות בכך. מעמד ציבורי איננו תחליף למדיניות.
ישראל נמצאת בעידן של הכרעות. היא אינה יכולה להרשות לעצמה ביקורת ריקה. היא זקוקה לתבונה שיש לה אומץ להציע דרך וניתן ואפילו חיוני להציע יותר מדרך אחת אפשרית לפתרון האתגר המדיני בטחוני, בעיצומו אנו ניצבים. עד שזה יקרה, אמירות כמו "נקבל גיבורים שהידים", כמו גם פסילה אישיותית של ראש השב"כ בטיעון הסתמי כי "אינו מבין את האויב", אינן מוסיפות ביטחון. הן רק חושפות את החלל שמאחורי הסמכות.