"אחד הדברים הבסיסיים בלהיות אבא זה היכולת להגן על המשפחה. כישלון בתפקיד זה - מוחק כל הישג אחר. חוסר האונים של היום הוא אין סופי... אני מרגיש חובה מוסרית וטבעית להגן על ילדי בכל מחיר. כל מחיר. ואני רואה את המדינה והממשלה כזאת שחייבת לממש את הרצון הזה שלי. כל עוד זה לא מתבצע אני מרגיש רע. אני מרגיש כנכשל בתפקידי. אני מרגיש גם שהממשלה/מדינה/עם נכשלים בתפקידם".
את הדברים האלו שמעתי מאב לשניים המתגורר בעוטף עזה ב-2009, במסגרת עבודת הדוקטורט שלי שעסקה באבות במצבי מלחמה, שבועיים לאחר סיום מבצע "עופרת יצוקה". לא דמיינתי אז, כמה מילותיו תהיינה רלוונטיות וכואבות ביתר שאת ב-2025, כאשר תחושת ההפקרה הפכה מנת חלקם של רבים כל כך.
המלחמה האחרונה הציבה גברים ואבות רבים במצבי מצוקה. אולם, בהיעדר דמויות גבריות מיטיבות בהנהגה, היאחזות עיוורת במיליטריזם והיעדר שיח אמפתי ומכיל- החסמים בפני קבלת סיוע מועצמים. גברים למדו מילדותם להימנע מלהראות פגיעות ולדכא את מצוקותיהם.
גם בימינו, עדיין קיימת סטיגמה חברתית כלפי גברים הפונים לעזרה נפשית, המובילה גם לסטיגמה מופנמת בקרב הגברים עצמם. השיח החברתי העכשווי על פוסט-טראומה אינו מספק בכדי להקיף את ביטויי המצוקה בקרב גברים. טרנס ריל, בספרו "אני לא רוצה לדבר על זה", מתאר את מחיר הדיכוי הרגשי דרך המורשת הסמויה של הדיכאון הגברי, אשר מתבטא בבריחה לפעילויות כמו עבודה מוגזמת, ספורט אובססיבי, או שימוש בסמים ואלכוהול כדי להימלט מרגשות קשים; היאחזות נוקשה בהצלחה בעבודה כדי לשמור על דימוי חיצוני של חוזק ושליטה, זעם או תוקפנות אשר מסווים תחושות של עצב ואובדן; התבודדות ונסיגה חברתית, התנהגויות סיכוניות וכן תסמינים פיזיים. ההדחקה גובה מחיר - מהגברים עצמם, ממשפחותיהם, ומהחברה כולה.
במחקר שנערך על ידי בוגרות הקורס "טיפול בגברים במצבי לחץ ומשבר" בתוכנית לתואר שני בעבודה סוציאלית במסלול טראומה וחוסן במרכז האקדמי רופין, רואיינו ביולי האחרון כ-30 גברים ואבות בעקבות המלחמה. בראיונות עלה הפער התהומי התמידי בין הציפייה החברתית מהגבר להיות "השומר והמגן" לבין חוויית חוסר היכולת לממש אותה בפועל במציאות המורכבת הנוכחית; אם עקב קונפליקט תפקידי, כפי שעלה בקרב משרתי מילואים שחשו קרועים בין המחויבות להגנה על המשפחה למחויבות להגנה על המדינה, ואם כתוצאה מדיכוי ואפליה ממוסדות המדינה, כפי שחוו גברים ערבים.
ערעור הזהות הגברית כשומרת ומגינה יצרה תחושות של אשמה, חוסר אונים ובושה בקרב המרואיינים. מרבית הגברים השתמשו בהסתרה של רגשותיהם כאסטרטגיה לשימור זהות "המגן" כלפי חוץ או במנגנון של ניתוק רגשי, ונטו שלא לבקש עזרה. "זה לא נוגע בי…אני מקווה שזה לא נוגע בי…אוי ואבוי אם זה נוגע בי ופתאום משהו יתפרץ" אמר אחד המרואיינים שמשרת זמן ממושך במילואים. דבריו מנכיחים שהדחקה עשויה להיות פצצת זמן מתקתקת.
יחד עם זאת, קבלת עזרה התאפשרה כאשר זו היוותה חלק ממדיניות ארגונית רחבה ושגרתית (למשל, במסגרת הצבאית), או שכללה היבטים לא פורמליים, כמו פעילויות הפוגה ופנאי המשלבות גם עיבוד רגשי באופן לא סטיגמטי. אחד המרואיינים המחיש זאת היטב באומרו לבוגרת הקורס שראיינה אותו: "חשבתי שאני מדבר איתך כדי לעזור לך לסיים את התואר, אבל בעצם הייתי צריך את השיחה הזו הרבה יותר ממך".
זוהי שעת השין לחשבון נפש נוקב, על האופן שבו אנו כחברה מגדירים גבריות, אבהות וחוסן ואודות המענים הניתנים כיום לגברים ואבות בשירות הציבורי. מחקרים מראים כי כאשר עזרה מקצועית מוצעת לגברים, לרב היא מכוונת לשיפור תפקודם כבני זוג או הורים ופחות אליהם כסובייקטים. מרבית אנשי המקצוע חונכו על התפיסה הנשית לביטוי רגשות וייתכן שאינם מזהים או מכירים את הדרכים שבהן גברים מבטאים את מצוקותיהם.
יש להרחיב את ההשקעה בהכשרה של אנשי מקצוע לעבודה רגישת-מגדר עם גברים, לפתח מענים טיפוליים ייעודיים ולשלב חשיבה מגדרית בתהליכים של מדיניות ציבורית, רווחה ובריאות נפשית. יש לחנך לגבריות פגיעה ובריאה בחברה הישראלית.
ד"ר שירה פגורק אשל, ראשת מרכז המחקר הבין-תחומי לקידום בריאות נפשית וחברתית, המרכז האקדמי רופין.