במהלך השנתיים הקשות והכואבות של מלחמת חרבות ברזל ונספחיה הלכו ותפסו מקום בציבוריות הישראלית ובמיוחד בציונות הדתית השימוש בביטויים מעצימים כדוגמת "אנחנו דור הניצחון" או הגרסה ה "דוסית" יותר "אנחנו דור הגאולה".
ביטויים אלה נשמעים בדרשות של רבנים ובשיעורים של מחנכים, בכתיבה פובליציסטית עמוקה כמו גם בפוסטים וציוצים ברשתות החברתיות. "המחמירים" אף מביאים הוכחות בדוקות להיותו של הדור "דור גאולה".
ישנם המביאים נתוני סקרים שמלמדים על חזרת רחוקים למסורת ישראל וישנם המסתמכים על תופעות פולקלוריסטיות כאלה ואחרות - ציצית מתנפנפת מכל עבר, דוכני הנחת תפילין בבתי ספר ושירי אמונה וגאולה הנשמעים בבסיסי צה"ל ובטכסי השבעה של לוחמים. מכל עבר עולה מסר ציבורי חד משמעי ועוצמתי, בעל ניחוח ידעני ובלתי מתפשר, כזה ששם סימני קריאה על המציאות האופפת אותנו.
כסוציולוג התומך בפרדיגמה הפונקציונליסטית ואשר מבסס את מחקריו על גישה זו (תפיסת עולם רעיונית הרואה במרכיבים השונים של החברה - תהליכים, מוסדות, יחסים וכו', כלים למימוש צורך חברתי ואשר תורם בדרך זו או אחרת לחוסנה וקיומה של החברה) אני מבין, ללא ספק את הצורך החברתי באמירות אלה ובמסר העולה מהן.
אין מחלוקת על כך שאמירות אלה נותנות כוח ללוחמים ולכלל אנשי הביטחון כמו גם לחברה האזרחית כולה ומיוחד לחברה האזרחית "המשרתת". אמירות אלה מספקות שפע של משמעות אישית ולאומית לסבל ולכאב ויש בהן אף לנחם את הזקוקים לנחמה.
גם כיהודי מאמין איני יכול להתעלם מהבסיס האיתן שעל גביו קמו ביטויים אלה ומהפנים החיוביים והאמיתיים שהם מבטאים. אין לי ספק שאנחנו, באופן כללי, חווים במו עינינו בתהליכי גאולה ושהמפעל הציוני כולו, אשר העמיד את שיבת ציון כמטרת העל ובראשו הקמת מדינת ישראל, הינה חלק מתהליך זה. אני אמון על תפיסה עקרונית הרואה את התהליכים שעובר העם היהודי מאז ומקדם ובמיוחד במאות האחרונות כביטוי לתהליכי הגאולה שעוברת האנושות כולה ובכלל, קשה להתעלם מניסים גלויים שחווינו במהלך השנתיים האחרונות לצד הסבל והכאב.
אולם, למרות שפע ההצדקות למסר העוצמתי והחד משמעי, ההבנה לצורך שיש בו והתרומה שלו לחברה ולפרט, דומני כי טמונה בו סכנה רבה וראוי להחליש ולהגמיש את המסר שהוא נושא בחובו. המסר החינוכי-תיאולוגי של "אנחנו דור הגאולה" הוא מסר שאין בו "דרגות חופש", שאין בו אפילו מעט ספקנות ושלא משאיר מקום למורכבות, ולכן עלול להפוך ל "חרב פיפיות".
לאלוקים, שכמאמר המפורסם "לא עובד אצלנו" יש דרכים מסובכות ומפותלות, כך מלמדת ההיסטוריה הרחוקה והקרובה, להוביל את האנושות אל הגאולה. זה נכון, כך אני מאמין, שאנחנו בתהליכי גאולה אבל לומר באופן חד משמעי שאנחנו "דור הגאולה" זה כבר משהו אחר. ומה שאולי ברור למבוגרים, מובן הרבה פחות לצעירים והמסר אליהם חייב להיות זהיר, מורכב ומעודן עוד הרבה יותר.
וכדי לבסס את דברי, אגע בקצרה בשתי דוגמאות היסטוריות, אחת קרובה ממש והשניה רחוקה הרבה יותר. נתחיל בזו הקרובה. חלק מהמסרים הרוחניים שנזרקו לחלל האוויר בתקופת ההתנתקות (הגירוש) מגוש קטיף היו מסרים חדים וחריפים, בעלי משמעות של הבנה והפנמה חד משמעית של מהלכיו של הקב"ה, מעין ידיעה ברורה של העתיד לבוא או לפחות כך הם נתפסו והובנו.
חלק לא מבוטל של הנוער ואף חלק מהמבוגרים שהיה מעורב ופעיל במאבק כנגד פינוי גוש קטיף העיד לימים כי מסרים אלה אף שחיזקו אותו במהלך המאבק, היו לאחריו, בעת שפגשו את המציאות הכואבת והבעייתית שסתרה לחלוטין את אותן אמירות "עוצמתיות", כחרב בליבם וגרמו לשבר לא קל לרבים מהם. וכעת נלך להיסטוריה רחוקה, היסטוריה שבימים אלה מלאו לה כ 400 שנה. כן כן, אני מתכוון לשבתאי צבי ולתנועת השבתאות המשיחית שהקיפה חלק גדול מיהודי העולם. אז נתחיל ב"לא". הם לא היו טיפשים, לא היו תמימים ובטח לא היו רשעים . הם סך הכל רצו להיות "דור הגאולה" וחשבו שהם אכן כאלה כי כך אמרו להם והיו להם סימנים לכך...
כמובן כמו כל ההשוואות ההיסטוריות, גם כאן יש פערים ויש הבדלים, אך באופן כללי כאז כן עתה, ראוי לנו להיזהר במסרינו. ולמרות שבאמירות בסגנון "דור הניצחון - דור הגאולה" יש אמת ויש בהם צורך ובבסיסם הם נכונים וראויים, יש להכיל בהן גמישות, ספקנות ומורכבות. עלינו ללמד את צעירינו וגם את עצמנו שאנחנו לא באמת מבינים את מהלכיו של הקב"ה. אנחנו יודעים ומאמינים כי הוא מוביל אותנו לגאולה שלמה, אך הוא עושה זאת בדרך שלו. דרך, שעשויה, לצערנו ולדאבוננו, להיות עוד מלאת קשיים ואכזבות.