זה קרה לפני 9 שנים כשכמעט הרגשתי על בשרי את המושג "ליפול מן הפח אל הפחת".
מרדף ארוך שהחל בפשיטה משטרתית, אחת מני מאות, על גבעת גאולת ציון בבנימין בה פעלתי בזמנו, הרחיק נדוד עד להרים הסמוכים כשבלשי הימ"ר סירבו להרפות מטרפם ולגלות סימני עייפות כלשהם. הטרף במקרה הזה היה אני, נער בן 16 שנאלץ יחד עם חבריו להימלט אל ההרים מדי יום מפני עשרות שוטרים, שביקשו לעצרם בגין הפרת "שטח צבאי סגור" או צווים דרקוניים אחרים שהוטלו על הגבעה בניסיון למנוע היאחזות במקום.
זה היה מתיש, אבל אחרי כמעט חצי שעה של ריצה לעומק השטח שהיה אז בשליטה ערבית מלאה, היה נדמה לי שהצלחתי לנער את הבלשים ולחמוק באחד הואדיות. אלא שבעודי מטפס בזריזות במעלה ההר ועוקף משמאל טרסה אימתנית, שמעתי קול נקישה חזק מתחת רגליי. הסתובבתי במהירות, רק כדי לגלות שניצלתי בנס ממלכודת צבאים אכזרית שהציבו ערבים וכמעט נסגרה על רגלי. ככל הנראה בשל העובדה שהייתי באמצע ריצה, לא הספיקה המלכודת להיסגר על הרגל עצמה ורק נתפסה על קצה הסולייה. מעוצמת התנופה הרגל השתחררה לגמרי וכך מצאתי את עצמי נושם לרווחה. את המלכודת כמובן שחררתי מהסלע שעיגן אותה ולקחתי איתי לגבעה, כדי לוודא שלא צבי ולא אף אדם יילכדו כאן מתישהו.
לצערי זה לא ממש עזר. חודש לאחר מכן במהלך טיול באזור איתרנו שועל פצוע שנלכד במלכודת רגל דומה. הוא עוד היה חי וזכה לשוב לחופשי, אולם מדי בוקר היינו צופים מרחוק בטנדרי המיצובישי של ערביי הכפר תורמוסעיא עולים לרכס, בוחנים את השלל שנתפס ופותחים מחדש את המלכודות. זה היה המפגש הראשון שלי מקרוב עם תופעת הציד הערבי ביו"ש. מאז יצא לי לעסוק בעשרות מקרים נוספים שהראו עד כמה המאבק בתופעה מתנהל במלחמת מאסף. בעבר נמנעו ברט"ג - הגוף הממונה על האכיפה לפעול במרבית המקרים כנגד ציידים שהוחזקו חיות בר בתוך הכפרים בשל העובדה שהאזור הוגדר כשטח B, אך כיום טוענים בתוקף גורמים ברשות כי הם פועלים "בכל מקום".
כך או כך מצב הציד הערבי לא השתנה בצורה הנראית לעין, ואם לשפוט לפי פרסומי הראווה של הציידים גם הרתעה כלשהי לא ממש קיימת. קבוצות פייסבוק שלמות בכפרי יו"ש עם עשרות אלפי עוקבים בזהות גלויה, מציעות למכירה כמעט כל בעל חיים שתרצו - החל מצבאים, דרך עופות דורסים לגידול ביתי ועד חוגלות וציפורי שיר. לכל פוסט כמובן מצורף גם מספר טלפון. שיטוט מהיר בדפי הפייסבוק האישי של הציידים מגלה ציד של בעלי חיים נוספים, לעיתים בשיטות אכזריות ממש, כמו צבוע מפוספס, דורבנים וגיריות. הכל מוצג בגאווה בפנים גלויות.
ההפקרות שמתרחשת בתופעת הציד הערבי, חריגה אף ביחס לאוזלת היד של הרשויות אל מול יתר סוגי הטרור במדינה. לכך ישנן כמה סיבות: לפני הכל חוסר הבנה של מערכת הביטחון את חומרתו של הציד. ערבי שמשתולל בשטח עם טנדר ורובה ציידים מרחק נגיעה מישוב יהודי, יגיע מחר גם למטרות אחרות. וגם אם הציד לא מתבצע באמצעות נשק חם, כל הפרת משילות המונית כזאת מרגילה את האויב שאין גוף ריבוני כלשהו ששולט כאן.
הוא מתחיל לחוש כבעל הבית, צד עשרה צבאים בשביל הכיף, יורה בחתונה, שופך משאית זבל מזהם לתוך אפיק של נחל ובסוף מחליט לצאת לפעולת טרור רצחנית. כמו שלמדנו על בשרנו, משילות מתחילה מהדברים הקטנים ביותר. ושלא תטעו, זוהי לא עבריינות אלא טרור לכל דבר. האויב מבין כי זו אינה ארצו ופועל להשחית את אוצרותיה. הרס עתיקות, שפיכת ביוב מזהם, הצתת שריפות וציד חיות בר - אלו אמצעי טרור שונים שנועדו לאותה מטרה.
הסיבה השנייה והמרכזית היא שניסיון להילחם בתופעה בשלט רחוק נדון מראש לכישלון. זה במרבית הפעמים אפילו לא נשק שבאפשרות המדינה להחרים, אלא מלכודות פשוטות שמוצבות בהר הסמוך. הערבי הוא בעל הבית, מכיר כל אבן ומשעול, ויכול להתל בקלות בכל מי שירצה. הפתרון האמיתי לכך הוא פשוט לדאוג שהאויב לא יהיה שם. ואכן, הדבר היחיד שהביא לצמצום דרסטי עד מיגור מוחלט של התופעה באזורים מסויימים היה הקמת נקודות התיישבות יהודיות שחלשו על המרחב. אחד האירועים שממחישים זאת התרחש במזרח בנימין בשנים האחרונות.
במורדות נחל ייטב שליד כוכב השחר קינן במשך שנים עיט ניצי - עוף דורס מוגן שנמצא בסכנת הכחדה. לרוע המזל, האזור שרץ בדואים מעשרות מאחזי פלישה שתקצבה הרש"פ, ואלו הכירו כל אבן ושיח. בתוך זמן קצר התגלה הקן באמצעו של אחד הצוקים, והבדואים מיהרו ללכוד את גוזליו ולמכרם לכל המרבה במחיר. ברשות הטבע והגנים שעקבו אחר קינון הציפור הנדירה נחרדו לגלות כי הקן נחמס כולו, ואחרי שהדבר חזר ונשנה גם בעונת הקינון הבאה החליטו לבחור בפתרון הפשוט והמוכר - תשלום "דמי שמירה" לגנבים.
בן רגע הפכו הפולשים הבדואים ל"שומרים" רשמיים מטעם הרט"ג שקיוותה כי כעת יוכל העיט להעמיד צאצאים בשלווה. אלא שהבדואים לא התכוונו לוותר כל כך מהר, ובשל חשש שדמי השמירה יופסקו ביום מן הימים או שמא מתוך תחושת וונדליזם ושנאה שגרתית דאגו לשבור את הביצים שבקן בכל פעם מחדש. פעולה "נקייה", קשה לזיהוי, אך כזו שתבטיח שנחיצותם בשטח רק תגבר מפעם לפעם אל מול סכנת ההכחדה של העוף המוגן.
חלפו כמה שנים והאזור שינה את פניו, חווה חדשה הוקמה בסמוך, עדרי צאן יהודים החלו לרעות במרחב ומאחזי הפלישה הבדואים סולקו בזה אחר זה. בעל החווה עוד הספיק לראות באחד הימים כמה בדואים עם חבל בידיהם מנסים להתגנב לצוק הקינון, אולם אלו נמלטו כשזוהו ולא נתפסו. והנה הפלא ופלא כמה שבועות לאחר מכן בקעו לראשונה גוזלים בקינם של זוג העיטים. את דמי השמירה סירבו ברט"ג להעביר לבעלי השטח החדשים שבאמת שמרו הפעם על האוצר, בנימוק כי כבר "לא נשקפת סכנה לקן".
בחוות שובי ארץ בשומרון התרחש אירוע דומה. "כשעלינו לחווה לפני כ3 שנים, רט"ג ביקשו להעזר בנו בשמירה על העופות הדורסים בשמורת נחל קנה הסמוכה, אחרי שכל שנה הערבים היו חומסים את הקינים שלהם", סיפר עדן לוי, בעל החווה.
"באחד הימים כשהייתי במרעה הבחנתי ב2 חיוויאים שעפים מתוך אחד העצים. התחלתי לחפש בין הענפים וגיליתי קן עם עם ביצה. החלטנו לרכז שמירה עליו, ואחרי כמה חודשים בקע גוזל. באחד הימים זיהינו מרחוק ציידים ערבים שהגיעו לחמוס אותו ורצתי לנסות לתפוס אותם, אך רגע לפני שהגעתי התקשרו אלי גורמים שהיו בתצפית ודיווחו שמדובר בציידים חמושים. עד שהתארגנו בכוחות מתוגברים הם הספיקו לחמוס את הגוזל וקן נוסף של עקב עיטי שהיה בסמוך, ולהימלט".
לוי לא ויתר, ובשנה הבאה נערכו בחווה מבעוד מועד. "בעונת הקינון הבאה כבר היינו חדים יותר, וכשהם הגיעו ביצענו אחריהם מרדף. הם ברחו לכפר, אך לא הצליחו לגעת בקינים. מאז, באותה שנה וגם בזאת שאחריה התרחשו סוף סוף בקיעות של גוזלים שהעשירו את הטבע בשמורה", סיכם בסיפוק.
גם בגבעת רמת מגרון בה אני מתגורר השינוי מאז העלייה היה כל כך קיצוני וחד, שאנחנו כבר שוקלים להחזיר לכאן את הציידים לכמה שבועות. על רכס רמת מגרון כולו הסתובבו, רעו ועבדו ערבים, שבציד אינטנסיבי חיסלו את אוכלוסיית הצבאים בהר.
בואדי הוצבו מלכודות רגל, וחשבונות הטיקטוק של רועי הצאן הערבים היו מלאים בתיעודי ראווה של ה"שלל" שנתפס בשטח הגבעה. בכפר בורקא ממול גודלו צבאים כחיות מחמד בדירי הכבשים ללא אכיפה כלשהי. פקחי רט"ג שסיירו באזור סיפרו כי אוכלוסיית הצבאים ברכס כולו מנתה פרטים בודדים. כשהגבעה עלתה לקרקע לפני כ5 שנים, סולקו רועי הצאן הערבים מהרכס והואדי הפך לאזור המועדף למרעה בוקר על הרועים שלנו.
מאז, קצב ההתרבות של הצבאים יצא משליטה. מי שיקפוץ היום לביקור, עלול לחשוב בטעות שהגיע לספארי. עדרים שלמים של עשרות פרטים מלחכים להם עשב בשלווה, מסרבים לברוח מרכבים שעוצרים לידם ובחודשים האחרונים אף מתחילים להיכנס באמצע היום לחצרות הבתים.
ההבדל התהומי בין אזורים סמוכים בהם קיימת שליטה יהודית לאלו שנותרו בשליטה ערבית, עושה רושם לעיתים כי מדובר ב2 מדינות שונות. בבית ענות - נקודת התיישבות שעלתה לקרקע לפני כחודש וחצי בסמוך לקריית ארבע, איתרו התושבים על כיפת ההר שאריות של רשתות שהעידו על ציד ציפורי שיר מאסיבי שהתרחש במקום. בעקבות הקמת הגבעה נמנע מהציידים הערבים להמשיך במלאכתם.
את הידיעה המשמחת פרסמתי בערוץ הווצאפ שלי, אולם לא דמיינתי איזו תיבת פנדורה זה יפתח. בתוך חצי שעה קיבלתי מגורמים בגזרה 2 תיעודים מזעזעים של הפעילות הערבית באזור. באחד, נצפו שלושה ערבים מכפר סמוך לחברון בפנים גלויות גוהרים מעל חבית בה נדחסו כמעט 100 חוחיות וציפורי שיר אחרות, ונפנפו בחיוך בכלוב נוסף גדוש בשלל חדש שזה עתה נלכד. הסרטונים הנוספים שהעלו בחשבון הטיקטוק הראו כי מדובר בציידים ותיקים ומנוסים שפועלים ללא פחד.
התיעוד השני הכיל דווקא תיעוד של חייל ששחרר לחופשי ציפור לכודה, אך הגורם מיהר להדגיש כי זוהי בקושי טיפה בים. כוח צבאי שהיה בפעילות מבצעית למטרה אחרת בכפר בית כאחיל, נתקל בדרכו ברשתות ציד שהכילו כ20 ציפורים שנלכדו זמן קצר לפני כן, התיר את רגליהן בעדינות ושילח אותן לחופשי. "הם עברו שם במקרה והצליחו הפעם לשחרר, אבל סביב הכפר יש אינסוף רשתות כאלה שפרוסות ולוכדות מדי יום מאות ציפורים.
לא נראה שהם מוטרדים או מפחדים ממישהו", סיפר הגורם שמכיר את המצב מקרוב. הכפר בית כאחיל ממוקם 3 ק"מ בלבד מבית ענות. בנתיים זיהו בגבעה כמה ימים לאחר מכן ערבי שפורס מלכודות בהר ממול שנמצא עדיין בשליטה ערבית. עד שהאירוע דווח לכוחות הספיק הערבי להימלט, אך בעז"ה לא ירחק היום שנוכחות התושבים בשטח תגיע גם להר הזה.
ולסיום, בתחילת המלחמה כשהפולשים הערבים סולקו מרכס הכנוב במזרח גוש עציון עליו הוקמה גבעת צור משגבי, מצאו התושבים מלכודות צבאים שנפרסו ברחבי ההר.
שנתיים חלפו והנוכחות הערבית במקום הפכה להיסטוריה, אולם מה שהתרחש באזורים אחרים סמוכים רק המחיש את חיוניותה של הנוכחות היהודית. לפני מספר חודשים חמסו ערבים מכפר רשיידה ביצים מקן של עיט זהוב, עוף בסכנת הכחדה גם הוא, שקבע את קינו בטעות מחוץ לשטח עליו חולשת הגבעה כיום. הציידים לא נתפסו, ואם לשער גם לא ייתפסו לעולם, עד שתוקם גם שם גבעה או חווה יהודית שתשיב את השקט והשלווה לאוצרות הטבע הארצישראלי.