הבחירה בשם "בלאק פריידי" למבצע החיסול המוצלח של רמטכ"ל חיזבאללה השבוע, כן יאבדו כל אויביך ה', מזכה אותו, ללא ספק, בפרס השם השנון ביותר למבצע חיסול עד כה. העיתוי של מבצע החיסול בסמיכות למבצע הקניות העולמי השנתי שחל השבוע, שנושא את אותו השם, יצר בהחלט יום שחור לאויבינו והעניק למושג "מבצע חיסול" משמעות סמלית מוצלחת מאוד.
ובכל זאת, מהו מקור השם הזה, שמבצבץ אלינו מכל מודעת צרכנות בימים האלה? ניתנו לכך כמה הסברים והינה הם לפניכם:
"איך יום קניות עם הנחות ענק במירב בתי העסק קיבל שם כל כך שלילי? בניגוד לימים שחורים אחרים לאורך ההיסטוריה המסמלים ימים קשים, זהו יום של חגיגת קניות.
"איך קרה הדבר? לאורך השנים התפתחו שמועות מגוונות לגבי מקור השם, אחת מהן היא שבתקופת העבדות בארה"ב, זה היה יום בו סוחרי העבדים הלבנים מכרו עבדים שחורים בהנחה.
"שמועה אחרת הייתה שהזמרת רבקה בלאק, יוצרת השיר Friday, היא שנתנה ליום את השם. עוד סיפור נפוץ בעניין היה שסוחרים רבים יושבים לנהל את החשבונות שלהם בתקופת החגים שמתחילה באותו היום. יום בו ספרי המאזנים שלהם עוברים מרישום בעט אדום (המסמל הפסדים) לרישום בעט שחור (המסמל רווחים).
"הסיבה האמיתית היא שהמונח נטבע על ידי שוטרים בפילדלפיה בשנות ה־60' שצוטטו בניו יורק טיימס כשהם קוראים ליום הזה שחור, בשל המולת הקניות שהופכת אותו מבחינתם ליום עבודה מפרך, וגם כי כמות המכוניות הרבה על הכבישים ביום זה יוצרת פיח רב" (מתוך האתר talk master"").
ולמה כל זה אמור לעניין אותנו? כי אולי השם השלילי הזה, לימי קניות שאמורים לשאת אופי חיובי, נושא בחובו סוד על היסודות התרבותיים של החברה המערבית.
שורשי הפניקה
פניקה, כהגדרת האנציקלופדיה של הרעיונות היא: "מצב פסיכולוגי שביסודו תגובת בהלה לנוכח סיטואציה מעוררת חרדה. בימינו הפניקה מצטיירת כקוד התנהגות רווח: אופן קריאה של מציאות בחברת המדיה והצריכה, מרכיב תרבותי מרכזי בפולחנים של חיי היומיום..."
בהמשך מסבירים המחברים את השורש המילולי של המילה פניקה: "האטימולוגיה של המילה 'פניקה' נגזרת משמו של האל פאן: אל היער והצאן, אל הפריון והאפוטרופוס של הרועים במיתולוגיה היוונית... בדמותו השדונית הוא יושב בקרחת יער ומבהיל בקולותיו הרמים והמוזרים עוברי אורח..."
ועוד הסבר אחר למקור המילה: "אטימולוגיה נוספת קושרת את שמו של האל פאן למילה 'הכול'. משמעות זו מופיעה בהמנונים ההומריים: 'פאן קראוהו כי הצהיל פנים לכל רוח) כתבי אפלטון, כרך א: 547). פאן הוא אליל אוניברסלי, בעל ממד של שגב וכוללות. עם עליית הנצרות נתפס האליל פאן כחלק בלתי נפרד מן הפגאניות הקדומה. באותו זמן שימש הכינוי 'פאן הגדול' כסמל לעוצמתו של העולם האלילי ולשקיעתו..."
וכעת מצביעים המחברים על הקשר המרתק בין שני הממדים המילוליים של הפניקה לתרבות השפע והצריכה של ימינו: "שני ממדים אלה - הפאגניות של פאן וההיסטריה שהוא זורע סביבו - מאפיינים את הפניקה בתרבות השפע העכשווית ומגדירים אותה כהתנהגות פולחנית 'דתית'. ואכן, הפניקה היא אורחת קבועה ורצויה באתרים ה'קדושים' של תרבות זו. היא באה לידי ביטוי בגלים של קניות השוטפים את הקניונים, בפניקה שמלבים ה'מבצעים': מבצעי הפרסום, מבצעי המכירות, 'מבצעי השידורים' המועברים בשידור חי. התוכן משתנה - ממוצר צריכה ועד ידיעה חדשותית, אולם האריזה לעולם נשארת. טעם של דחיפות, התרגשות, מלודרמטיות ובהלה כבר עומד באוויר..."
ובכן, קיים קשר פסיכולוגי סמוי, בין הכינוי השלילי שדבק ב"בלאק פריידי", לבין הפניקה שמלווה אותו ושמבטאת היסטריה, דחיפות, תחושת חשש מהחמצה, כי הינה עוד זמן קצר, תחלוף הזדמנות הפז שנקרתה בדרכך.
אלא שהשורשים התרבותיים האלה, שבהלת הקניות היא מהמאפיינים הבולטים שלהם, עמוקים עוד יותר.
עימות בין שתי השקפות
הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו), בעקבות המדרש, מעניק לסיפור המפגש בין יעקב אבינו לרועי חרן על הבאר, משמעות מטאפיזית מרחיקת לכת בעלת רלוונטיות מיוחדת למאבק התרבותי של ימינו:
"המדרש (בראשית רבה ע, י), המפענח את המשמעות הנבואית של המילים שבפסוקים אלה, מוביל אותנו למהותן הפנימית. במסעו של אברהם מאור כשדים לארץ כנען, העיר חרן הייתה התחנה העיקרית באמצע הדרך, והמדרש אומר שהשם 'חרן' פירושו: 'חרון אף', מקום הכעס.
"כעת ניתן להבין את 'שיחת הרועים' כך: אַחַי, מֵאַיִן אַתֶּם! באתם מה'אַיִן'. נבראתם מהאין, קיבלתם את כל הווייתכם וכל קיומכם מבורא אחד ויחיד, כחסד, כמתנת חינם. אך מתנה זו, בהיותה חינם, יוצרת נבראים יריבים, המתחרים ביניהם. הבורא נותן לנו הכל - חוץ מאהבת האח. דבר זה הוא תובע מאיתנו, למעננו: האדם קונה את הזְכוּת לקיומו כשהוא מתגבר על היריבות הטבעית בין הנבראים והופך ל'אח'. ולכן, המשימה המוטלת על האדם היא הדו־קיום בין הנבראים ואהבת האחים. ואתם, הרועים, תפקידכם להיות רועי השלום.
"וַיֹּאמְרוּ: מֵחָרָן אֲנָחְנוּ. הבעיה שלנו, הרועים של חרן, היא אחרת לגמרי. הבעיה שלנו איננה איך לזכות בקיומנו אחרי שנבראנו מן האין, כפי שאתה טוען. באנו מ'חרן', מחרון האף הרובץ על העולם מראשיתו. כעס קדמון רובץ על המציאות, והוא המקור לאבן הגדולה הסותמת את פי הבאר והמונעת מאיתנו להשקות את העדרים, מה שמסביר את גורלם של אלה אשר אתה מכנה אותם 'נבראים'. אנו יודעים שיחד נוכל, בסוף היום, להסיר את האבן מעל פי הבאר. תפקידנו כרועים הוא לשכך את חרון האף האלוהי על העולם".
הרב אשכנזי מעמיד זו לעומת זו שתי השקפות עולם; האחת - רואה בקיום האנושי חסד, מתנת חינם. התפקיד המוטל עלינו כנבראים הוא לתת מקום לאחר ולהפוך אותו לאח. לפנות מקום ולהעניק משפע הבורא. השקפת העולם של הרועים לעומת זאת, היא שהקיום נובע מחרון, מכעס. הקיום האנושי רווי בחרדה ובפניקה.
יום השלום
הרב אשכנזי ממשיך בקריאתו המדרשית את הסיפור: "וַיֹּאמֶר לָהֶם: הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר? הֲשָׁלוֹם לוֹ? האם לא שמעתם על משפחת אברהם? האם אינכם מכירים את לבן בן בתואל בן נחור, אחי אברהם? האם לא נותרו במשפחה זו מבקשי שלום? האם אין אצלם תקווה לשלום?"
"וַיֹּאמְרוּ: יָדָעְנו... שָׁלוֹם. דו־שיח עקר זה בין תורת ישראל ובין האוטופיה המיואשת של רועי האומות - נמשך מדור לדור, ויימשך עד לאחרית הימים. אך הנה, פתאום, בראות יעקב את רחל, הוא מוצא בעצמו די כוח כדי להרים לבדו את האבן, והוא משקה 'אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ'".
את דבריו חותם הרב אשכנזי בהצגת המפגש בין יעקב לרועים כעימות בין שתי השקפות עולם מנוגדות:
"בסיכום המדרשי התמציתי הזה מתעמתות שתי תפיסות על גאולת האדם. מצד אחד - המסר של יעקב־ישראל הרואה בבעיה המוסרית את הדאגה העיקרית בתולדות האדם. ואכן, מילת המפתח בשיחה זו מבשרת כבר את המסר החוזר של נביאי ישראל: שלום. מצד שני - התחושה שקיים חרון אף קדמון. תרבויות רבות חיפשו את המזור שיביא לשיכוכו, ולשם כך הן מציעות אסטרטגיות להשגת הישועה על פי המיתוס, במעטה של תיאולוגיות ואידיאולוגיות מגוונות".
תבהלת הקניות המערבית, שגם שמה מעיד על שורשיה האפלים, כמו התבהלה שמנסה ליצור התקשורת באופן עקבי, נובעות כאמור, מהחרדה הקיומית שבהשקפות העולם המיתולוגיות ולכן גם במערביות המודרניות.
נקודת המבט העברית, לעומת זאת, איננה מבוהלת ואיננה רוויה בפניקה. אנו מאמינים בבורא עולם, צורו וגואלו, והאמונה הזאת נוסכת בנו שלווה וביטחון. אצלנו יום השישי, על הקניות המלוות אותו, הוא סמל להכנות המשמחות לקראת שבת קודש, יום הגאולה שהוא מעין עולם הבא. יום השלום.