חברת הכנסת דיסטל הקדישה לי דברים בנאומה מעל בימת הכנסת, בנושא החוק העוסק בהגשמת הזהות היהודית במרחב הציבורי.
צפיתי ומצאתי את עצמי מסכים עם כל מילה. אכן, לא יעלה על הדעת שבמדינה כלשהי, לא רק יהודית, אלא גם מדינה דמוקרטית אמיתית שאינה יהודית, תיפגע זכותו של אדם להניח תפילין או לשאת סממני דת אחרים.
ודאי שאין מקום לרדיפה בסכין אחרי מי שמניח תפילין, וגם לצורת עלבון אחרת אין מקום בחברה אנושית נאורה. צודקת כבוד הח"כית גם בטענתה כי זכותן של בנות דתיות לרקוד בהפרדה, ובחובה להכיר בלגיטימיות של אורחות חיים שונים במרחב הציבורי. צודקת עד מאוד.
אז על מה הוויכוח בינינו? ויש ויכוח והוא נוקב מאוד. בסרטון שבו השמעתי ביקורת על הצעת החוק של חברת הכנסת דיסטל, לא עסקתי בהגנה על זכויות לחופש פולחן הנמצאות בחוק, אלא במרכיבי הכפייה הדתית שבו.
כך למשל סעיף 6 עוסק בחובת התקנת מזוזה בכל מוסד המקבל סיוע מהמדינה - כלומר בית ספר, תיאטרון וכל מוסד נתמך אחר, ואפילו מוסד הנהנה רק מהקלות של סעיף 46 לצורכי מס. סעיף 7 קובע כי כל שופט חייב ללמוד את דיני המשפט העברי על מנת שיוכל לעשות בהם שימוש במקום בו יש לקונה וכדומה.
האם טוב שתהיה מזוזה בכל בית בישראל? וודאי. האם נכון לחייב זאת בחקיקה? כאן התשובה שלילית. נכון להיום, ברוב בתי ישראל יש מזוזות, גם אצל אלו שאינם דתיים. הם עושים זאת מתוך בחירה באמונה במסורת ישראל, או מתוך בקשת שמירה והגנה, כמאמר הפתגם היהודי העממי על "תה ותהילים" - אם לא יועיל לא יזיק. בכל שנה אני מוזמן לעשרות בתים וגנים להתקין מזוזה, וחסידי חב"ד יוכלו לספר על אלפי הזמנות כאלה.
האם מה שחסר לנו זה ה"קומיסר" שיוודא התקנת מזוזה בגן שבו רוב ההורים חילונים גמורים ולא רוצים בה, תהא הסיבה אשר תהא? האם מה שיחזק את הזהות היהודית של המדינה זה הרגע שבו המורה שאומר לתלמידים אחרי שהקומיסר הלך: "זה מה שעשינו בשביל הרודן, אבל זה שטויות ולא צריך להתייחס לזה"? האם כך נחנך לאהבת היהדות? בעייני התשובה לכך שלילית.
אם כוונת המחוקקת היא למנוע משומר-מצוות הנכנס בבתים אלו לעבור על האיסור להיכנס לבית ללא מזוזה, ובכך להגן עליו לכאורה מפני כפייה אנטי-דתית - מדובר בשגיאה הלכתית. אין איסור כזה וממילא אין צורך להמציא אותו.
הוא הדין להטלת חובה ללמוד משפט עברי. האם שופט צריך ידע בתחומי הידע השונים שהוא עלול להיפגש בהם? כדאי ומומלץ. האם יש עדיפות מבחינתו ללמוד על הלקונות במשפט הישראלי בהם ניתן להיעזר במשפט העברי, או להשתלם בסוגיות אחרות שבהן אינו בקיא? כדאי לתת לשופט עצמו להחליט. וודאי הוא, שגם אם השופט למד וידע הכל בכפייה, מידת הנכונות שלו להיעזר בכך בפסיקתו תהיה ביחס הפוך למידת הכפייה עליו ללמוד את החומר הזה.
אלו הסעיפים העיקריים שאליהם כוונתי את דברי הביקורת שלי על החוק, אולם חברת הכנסת דיסטל הרחיבה את דבריה בסוגיה נוספת, והיא הנחת התפילין או התפילה במרחב הציבורי. אכן הדוגמאות אותן הזכירה בדבריה, ואין לי סיבה לפקפק בדיוק העובדות אם כי איני מכירן מקרוב, מקוממות כל אדם שיש בו רגש אנושי או יהודי.
לרוץ עם סכין אחרי אדם מתפלל או לזלזל באדם שעושה כן במכון ויצמן - אלו מקרים נוראים הראויים לכל גינוי, ויש די סעיפים בחוק הקיים על פיהם ניתן היה להעמיד לדין את אלו שמיוחסים להם המעשים. אבל בשביל כך צריך חוק? האם בגלל שפרחחים חובשי-כיפה מקללים בנות חילוניות שעולות באוטובוסים בשכונותיהם צריך חוק שיגן על חופש התנועה והלבוש? או שצריך משטרה שיודעת לאכוף חוק ובעיקר שכל בריא וחינוך טוב שידריך איך מתנהגים והיכן.
לפי לשון הצעת החוק יצטרך בעל הסמכות לאפשר לכל החפץ לעשות כן להניח תפילין. בהינתן שגם חה"כ דיסטאל אינה מעוניינת בשיבוש פעילות בתי הספר, סביר להניח שהיא לא תרצה שיניחו תפילין במהלך השיעורים, הגם שיש בכך פגיעה בחופש הפולחן. אך מה בדבר הנחת תפילין באמצע מגרש הכדורסל או בעיצומם של שיעורי הספורט באולם ההתעמלות?
האם קברניטי אל-על יחויבו להקצות מקום לתפילות ציבוריות מכוח החוק, גם אם יפריעו לכלל הנוסעים, וזאת בניגוד לגדולי הפוסקים שקבעו שאין להתפלל בציבור בנסיבות כאלו? כל מי שטס פעם מארה"ב לארץ חווה את המתחים שנוצרו בעקבות התקריות הללו. צריך להוסיף אפוא סעיף של הגבלה, "ובלבד שלא תופרע הפעילות השגרתית במרחב הציבורי". מי יחליט על כך אם לא בעל הסמכות? וכך חזרנו למצב הנוכחי.
כל מי שאהבת היהדות בראש מעייניו - ואני בטוח שחה"כ דיסטאל היא כזו - תיטיב לעשות שני דברים: ראשית, לעקור מההצעה את מרכיבי הכפייה שבו; שנית, וזהו הדבר המהותי יותר - לשבת ברצינות עם הצד השני בחברה הישראלית ולראות איך מבטיחים חופש פולחן למניעת הישנות מקרים כמו אלו שהזכירה בנאומה, ומצד שני לא יוצרים מציאות חמורה הרבה יותר.