אפרת חובב, אחות במחלקה פנימית, מתארחת באולפן ערוץ 7 לשיחה לקראת מפגש הזום המיוחד של אגף קדושת החיים במכון פוע"ה שייערך ב-9.12 (י"ט בכסלו) ומספרת על המפגש האישי עם המשפחות ברגעי החיים האחרונים של יקיריהם.

פעמים רבות, לדבריה, המפגש של משפחות עם סוף החיים מגיע בפתאומיות וללא הכנה מוקדמת, הן בהיבט הנפשי והן בהיבט קבלת ההחלטות תחת לחץ. "זו נקודה מאוד משמעותית, איך אתה מתכונן לקראת התקופה הזו שיכולה להיות ימים ושבועות אבל יכולה להיות גם שנים".

"הליווי הוא גם בנקודות הקריטיות, בשאלות של הנשמה והחייאה אם לבצע או לא, אם לתת תרופות שמעלות לחץ דם ושומרות על דופק, ולפעמים הליווי נצרך בשאלות יותר קלות עוד קודם לכן, האם לתת נוזלים, האם להכניס זונדה ולראות מה קורה עם המטופל", היא מספרת ומוסיפה כי לעיתים מטופלים מגיעים במצב קשה ותוך סבל רב, לעיתים בפתאומיות ולעיתים לאחר תקופה ארוכה בבית, לעיתים מדובר בזיהום כללי ולעיתים לאחר אירוע מוחי שלא יגיע לשיקום וברור שהסבל גדול מאוד עבור המטופל".

במצבים שכאלה "הרופאים והאחריות משקפים למשפחה את המצב ואומרים שכנראה לא נצליח לרפא את המטופל, ולצערינו למשפחות קשה להבין את זה הרבה פעמים ולשחרר ולומר שלא ניאבק ולא נמשיך". במקום זאת מחליטות המשפחות להמשיך ולהחזיק את יקירם בחיים.

משפחות שהתכוננו מראש - נפרדו בכבוד. הירשמו למפגש הזום

לעומת זאת, משפחות שחשבו על המציאות הזו מראש והתכוננו אליה מבלי לחכות לרגעי הלחץ, מקבלות החלטות שאינן שגויות ואינן גורמות סבל. בנוסף, היא אומרת, "המשפחה מצליחה לעבור את התקופה הזו בצורה טובה ושלווה, והמטופל נפרד מהעולם בכבוד".

לשאלת המועד הנכון להתחיל בו בקבלת ליווי, אומרת חובב: "צריך להבין שאגף 'קדושת החיים' לא פונה למגזר מסוים או לזרם מסוים. יש להם את כל הכלים והידע כדי לעזור לכולם. כולם יכולים למצוא בית ומענה לשאלותיהם. כל משפחה צריכה לשאול את עצמה מתי נוח לה לקבל את הליווי ורצוי להתכונן כמה שיותר מוקדם".

"כשאנחנו מזהים שיש מחלה שמובילה לכיוון ברור ללא דרך חזרה, או כשיש התדרדרות תפקודית, אנחנו צריכים להתגבר ולהתכונן ולא לחכות. כשלא מחכים אנחנו מגיעים לנושא באופן שקול ומתוך הבנה ורוגע נפשי מה שמאוד חשוב לסיטואציה הזו", היא אומרת ומוסיפה כי מאחר ומדובר בפרידה מהעולם "חשוב שניפרד מהאדם שאנחנו אוהבים מתוך שלמות הלב והשכל ולא מתוך מחשבה ויhסורי מצפון שאולי יכולנו לנהוג אחרת".

לטעמה ההבנה של המציאות הטיפולית של בן המשפחה גורמת להתעסקות פחותה במצב הגופני, מה שאמור להיות עניינם של הצוות המקצועי והסיעודי, והמשפחה יותר פנויה ללוות את נשמתו של המטופל לעולם שכולו טוב, מה שמאפשר פרידה ראויה וטובה יותר ולמטופל פרידה מכובדת מהעולם.

הצטרפו לזום המיוחד - לחצו כאן לרישום