בן־גוריון היה הרבה יותר עוצמה יהודית מאשר ה"דמוקרטים" של יאיר גולן. "משיחי" (כמעט) כמו אבא שלי; לאומי כמו בן גביר; מתנחל כמו חנן פורת; נחוש כמו רפול; חלוץ כמו בני קצובר; ודורש צדק כמו רחבעם זאבי. הוא היה איש חזון, נאמן למורשת, ולא התבייש לרגע ביהדותו.
הוא היה, כפי שהגדיר את עצמו, יהודי משיחי עד תום נפשו. הוא לא הקים "מדינת כל אזרחיה", כשאיפת השמאל הפוסט־ציוני, אלא מדינה יהודית שייעודה להגשים את חזון הנביאים. בן־גוריון האמין כי "לא המנדט הוא התנ"ך שלנו, אלא התנ"ך הוא המנדט שלנו". וכפי שכתב: "בספר הספרים ימצא כל יהודי, אדוק או חפשי, מוצאו, שרשיו ההיסטוריים והמוסריים".
עבורו, היהדות לא הייתה תיאטרון של "מסורת", אלא מקור הזהות והייעוד. הוא ידע בדיוק מה המדינה הזו צריכה להיות: "יש לאל ידינו לעצב במולדת אומה עברית שתהא דוגמה ומופת לעמים, עם שחייו, משקו, חברתו, תרבותו יתבססו על תורת הנביאים".
היום, המתיימרים להיות יורשיו הם הראשונים לבגוד בחזון הזה. הם שמנתקים את המדינה מהתנ"ך; הם שמתביישים בזהות היהודית; הם שרוצים "מדינת כל אזרחיה" ושוכחים שבן־גוריון הקים מדינה יהודית. בן־גוריון היה מזדעזע מההתנערות מהמורשת, מההתביישות ביהדות ומהניסיון למחוק את הקשר למקורות. הוא הבין שמדינת ישראל איננה מקרה, אלא התגשמות של חזון משיחי. כן, "משיחי" כפי שנוהגים לכנותנו בזלזול מתנשא.
וכפי שאמר לא פעם: "אני יהודי תחילה, ורק אחר כך ישראלי. הדבר שקיים את העם היהודי בכל הדורות והביא ליצירת המדינה היה החזון היהודי של נביאי ישראל, חזון גאולה יהודית ואנושית, ומדינת ישראל היא מכשיר הגשמה של חזון משיחי זה".
השבוע, 52 שנה למותו, הוא זמן מצוין להיזכר בבן־גוריון האמיתי - לא בדמות המסולפת שהמתיימרים להיות ממשיכי דרכו מנסים למכור לנו. זה הזמן להיזכר בבן־גוריון היהודי, המשיחי, שהאמין שעם ישראל חוזר לארצו כדי לחיות את ייעודו התנ"כי; שלא היסס לכבוש מחדש את שטחי המולדת; שחתם על צווי גירוש לאויב; ושמעולם לא שכח למה אנחנו כאן, מכוח מה ולשם מה. זו המורשת האמיתית שלו - ואנחנו, דווקא אנחנו, הממשיכים אותה.
לצערי, אמש קם נכדו בטקס האזכרה ומחה על כך שנציג הממשלה הוא השר יצחק ווסרלאוף, מ"המשיחיים" שהם כה אוהבים לשנוא, ובכך הוכיח עד כמה הנכדים התרחקו מהסבא. בן־גוריון לא היה מתבייש בשר ממפלגה ציונית שמדבר על חזון משיחי - הוא עצמו הגדיר כך את המדינה. הוא היה מתבייש בנכדים שמנסים להפוך אותו לסמל של "ישראליות" המנותקת לחלוטין מהיהדות.
הסבא ידע: "אני יהודי תחילה". הנכדים אולי שכחו - אך אנחנו לא. וכבן־גוריון, נצהיר אף אנו בקול גדול: יהודים אנו, בני עם גאה, ואין לנו שום כוונה להתנצל על מי שאנחנו.
יהי זכרו ברוך.