'וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי?' [בראשית כט,כה], כך שואל יעקב את לבן אחר שקיבל את לאה לאשה, למרות שסיכם עם לבן שיעבוד אצלו תמורת רחל.
לאחרונה קראנו על בכירים המצהירים וערוצים המדווחים לכאורה דברי בלע ושקר כשמרביתם כלל לא באים לכלל ברור וחקירה, אז הבה ננסה אנו להבדיל, לחקור מעט את האמירות השקריות שבפרשתנו.
אך תחילה ראוי לבחון מהו טיבו של 'שקר'. תחילה נעיר שצמד המילים 'שקר-לבן' אינו קשור כלל ללבן הארמי, אלא לשקר שאינו פוגע בזולת, בניגוד לשקרי לבן-הארמי שפגעו גם פגעו ביעקב-אבינו. מרגלא בפומיה דאינשי שלשקר אין רגליים. מקור האמרה במסכת שבת שם שואלת הגמרא: מדוע אותיות המילה 'שקר' קרובות זו לזו, ואילו אותיות המלה 'אמת' רחוקות זו מזו? ותשובתה: מפני שהשקר מצוי בעולם, והאמת אינה מצויה. הגמרא ממשיכה לשאול: מדוע עומדות אותיות שקר על רגל אחת, ואילו האמת עומדת על אותיות בעלות בסיס רחב או בעלות שתי רגליים? ומשיבה, שהאמת קיימת לעולם, לעומת השקר שאין לו קיום אלא לרגע.
בדומה מצינו ב'אלפא ביתא דרבי עקיבא' על כ"ב אותיות שבהן נתנה תורה. במדרש זה כל אות מופיעה לפני בורא עולם ושוטחת את טענותיה ובקשותיה. וכך נכנסה גם האות שי"ן. אמרה לפניו: ריבונו של עולם! רצונך שתברא בי את עולמך, שהרי בי נקרא שמך המפורש, שנאמר: זה שמי לעולם! ועוד, ואני תחילת השם ש-ד-י? השיב הקב"ה ואמר לה: לאו. אמרה לו: וכי למה? אמר לה: מפני ש'שוא' ו'שקר' - שניהם נקראו בך, ושקר אין לו רגלים, ואף את אין לך רגלים. אות שאין לו רגלים, איך אברא בה את העולם?! מיד יצאה מלפניו במפח נפש. אך אחרי הכל, עולמנו נקרא 'עלמא דשיקרא', עולם השקר, בניגוד לעולם הבא הנקרא עלמא דקשוט, עולם האמת.
יעקב אבינו הוכתר בכתר האמת, כמו שנאמר במיכה [ז, כ] 'תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב'. מידת האמת הזאת של יעקב מתמודדת בפרשתנו עם מידת השקר, מידת רמאותו של לבן הארמי. דומה כי יעקב חש בטוח בעצמו, שהרי הוא בוגר בית ספרה של רבקה אמנו שגדלה בבית זה, ואשר חנכה אותו כיצד על איש האמת להתמודד בעלמא דשיקרא, מבלי שיוליכהו שולל. 'וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל' וברגע שנודע לו שלבן הוא אחי אביה ככתוב 'ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא', הבין מיד עם מי יש לו עסק. אמר אפוא יעקב בליבו, אחיו אני ברמאות, ככתוב: 'עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל' [תהלים יח,כז].
לכן דקדק יעקב דקדוק מירבי בניסוח כל מילה בהסכם 'החל ברחל בתך הקטנה', כפי שנדרש לנהוג עם רמאים. 'וַיֹּאמֶר: אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה'. אומר המדרש, אמר יעקב: יודע אני שאנשי המקום רמאים הם, ולכן אני מברר עסקי עמך מפורשות, 'ברחל' ולא בלאה 'בתך'. וכדי שלא תביא אישה אחרת מן השוק ושמה רחל, הוסיף ואמר 'הקטנה', שלא תחליף שמות זו בזו [בראשית-רבה ע,יז]. אך למרות זאת, הרי יעקב-אבינו היה איש-תם יושב אהלים, אמנם רבקה לימדה אותו מעט כיצד לנהוג מול רמאי כעשו, שהיה גונב את יצחק אביו בדברים, בשאלות כיצד מעשרים את המלח וכדומה, אך זה לא הספיק כדי שיצפה לרמאות ונוכלות ברמה כה גבוהה ובעזות מצח שכזו.
לבן נקרא כידוע 'לבן-הארמי', 'בן רמאה'. כזה שהרמאות טבועה בשמו משכבר, עוד מאותו יום בו פגש לפני שנים את אליעזר עבד אברהם. כבר אז ניתן היה להבחין מה היה המניע אותו כשבא לקבל את פניו של אליעזר. היה זה רחוק כרחוק מזרח ממערב מטיב הכנסת האורחים של אברהם אבינו, שרץ לקראת האורחים כדי לסעדם. לבן אף הוא רץ, אך היה זה בחינת 'אלה רצים ואלה רצים', ריצתו של לבן לקראת אליעזר הייתה בשל חמדת התכשיטים. ככתוב: "וַתָּרָץ הַנַּעֲרָ[ה] וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה: וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן וַיָּרָץ לָבָן אֶל הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל הָעָיִן: וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת הַנֶּזֶם וְאֶת הַצְּמִדִים עַל יְדֵי אֲחֹתוֹ וּכְשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר, כֹּה דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ' [בראשית, כ"ד, כח-לא].
ומשבא לבן לקראת יעקב, למגינת ליבו לא ראה לא נזם ולא צמידים, כפי שהיה בבואו של אליעזר, לכן 'וַיְחַבֶּק לוֹ'. אמר לעצמו, ודאי כסף רב הביא איתו והם בכיסיו. אך כיון שלא מצא כלום, העמיק את החיפוש, 'וַיְנַשֶּׁק לו'ֹ, אמר, שמא מרגליות הביא והחביאם בפיו. וכיון שלא מצא כלום, אמר לו יעקב: אתה סבור שכסף הבאתי? לא הבאתי אלא מילים, כוחי אינו אלא בפי, 'ויספר ללבן וגו' [על פי מסכת כלה רבתי ג]. אליבא דאמת, יעקב לא התכווין להגיע בידיים ריקות, אלא שנאלץ לתת את כל התכשיטים וכל ממונו לאליפז שרדף אחריו וביקש להורגו במצות אביו עשו. אמר לו יעקב, קח את כל רכושי ובזה תצא ידי חובת מצות כיבוד-אב, שהרי 'עני חשוב כמת' .
משהבין לבן שיעקב הגיע בידיים ריקות, ודאי חשב בליבו: אתה, יעקב, בא אלי עם סיפורים, כוחך בדיבור, אנהג עמך בכוחי, כוח הרמאות וכמנהג המקום. 'וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה' [בראשית כט,כב]. אומר המדרש, אמר לאותם אנשי המקום: יודעים אתם שאנו דחוקים במים, וכיון שבא הצדיק הזה לכאן נתברכו המים, [כפי שנתגלה כשיעקב גלל בקלות, כחולץ פקק, את האבן הגדולה מעל פי הבאר]. אמרו לו: אז מה נעשה? אמר להם:...אני מרמה אותו ואתן לו את לאה, ומכיוון שהוא אוהב את רחל הרבה מאוד, הוא ודאי ייאות לעבוד כאן עוד שבע שנים. אמרו לו: עשה מה שכדאי לך! [אם כדאי לך מבחינה כלכלית, אכן רצוי שתרמה את יעקב וכך תגיע ליעד הכפול, גם שפע מים וגם שבע שנות עבודה של הצדיק בחינם...]. אך לבן, פעם רמאי, תמיד רמאי. אמר להם: תנו לי משכונות כדי להבטיח שאף אחד מכם לא יפרסם את כוונתי לרמות את יעקב. השתכנעו ונתנו לו משכונות. הלך וקנה בעדם יין ושמן ואוכל.
לכן נקרא שמו 'לבן הארמי' בהא הידיעה, שמבלי להסס, אף את אנשי מקומו רימה. כל היום בילו יחד אתו, ובלילה התקיימה החתונה [עפ"י בראשית-רבה ע,יט]. בקיצור, גם את הוצאות החתונה קיבל במרמה מהמוזמנים לחתונה... מוסיף המלבי"ם, שלבן אסף את אנשי המקום כדי לשכנעם על קיום מנהג חדש, מנהג האומר ש'לא יעשה כן במקומנו לתת את הצעירה לפני הבכירה' באופן שרק הם יהיו מודעים למנהג החדש, וכך לא יתעורר כל חשד ביעקב, ובוודאי ינהג לבן כמוסכם, כי אין כל מניעה שיקבל את רחל לאשה, הגם שהיא הצעירה. ואכן, לעת ערב כיבו את הנרות. הייתה עלטה בחתונה. אך יעקב-אבינו לא חשד, ולא העלה על דעתו שלבן יהתל בו וירמה אותו במעמד כל אנשי העיר.
ואכן, כך הייתה דרכו של לבן, כל דבר ודבר שהיה לבן מתנה עם יעקב, היה חוזר בו עשר פעמים למפרע. [בראשית-רבה עג,ט]. ופלא הדבר. דווקא יעקב אבינו שכתר האמת לראשו, כבר בפרשת תולדות, משעמד בדילמה בסתירה בין כיבוד אם לכיבוד אב, הוא נאלץ בציווי אימו ללבוש את מלבושי עשו, כדי שיצחק יחשוב שהוא עשו בכורו [בראשית כז, טו-טז], והוא נאלץ לבוא לפני אביו יצחק-אבינו, ולומר לו, 'אנכי עשו בכורך' [בראשית כז, יט]. ולא עוד אלא שהיה צריך, בפרשתנו, לגלף את המקלות ולהעמידם בפני צאן לבן-הארמי, בעת אשר תתייחמנה, וזאת כדי למנוע מלבן לעושקו [בראשית ל, לז-מג], ועוד. הפלא העצום הוא שדווקא יעקב-אבינו הנקרא איש האמת, התנסה כה רבות במידת השקר.
ראיתי בשם הגאון הרב שלמה-משה עמאר שליט"א, הרב הראשי-לישראל לשעבר, הסבר לפלא זה, המתיישב מעט על הלב, והוא על פי מה שלימדונו חז"ל ש'כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו' [סוכה נב.] ודייקו חכמים לומר 'גדול הימנו', כלומר שנותנים לאדם יצר גדול כפי גדולתו בכישרון ובחכמה, וכן מעמידים לו יצר מיוחד וניסיונות מיוחדים כפי בחינת נשמתו, שאם הוא גדול במיוחד בתחום מסוים, אז בזה מנסים אותו במיוחד. כי תכליתו היא לתקן את אותה מידה, ולכן הוא נבחן בפרט אותה מידה.
גישה שונה יש לשפת-אמת, האומר כבר בפרשה הקודמת [תרל"ה] כי אכן, שקר אין לו רגליים, רק יש בני-אדם המשקרים על ידי שדבוקים הם בשקר ובכך נותנים מעט כוח וקיום לשקר, אבל הצדיק, שדבוק באמת, אף שנצטרך להשתמש לפעמים גם בשקר... ואינו מכוון עצמו בשקר, יוכל עוד על ידי דבקותו באמת לבטל את השקר. דומה כי דבריו תואמים לכלל ש'מצוה לשנות מפני דרכי שלום'. כך למדונו חכמים במסכת יבמות מדבריהם של אחי יוסף, שלאחר פטירת יעקב-אבינו, חששו האחים שמא יוסף ירצה לנקום בהם על שמכרוהו לישמעאלים, ולכן, למרות שיעקב לא אמר להם דבר, למען השלום שינו מהאמת ואמרו ליוסף: 'וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר: אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱ-לֹוהֵי אָבִיךָ…' [בראשית נ, טז-יז], ומכאן שמותר לשנות מפני השלום.
יתר על כן, אפילו הקב”ה שינה מפני השלום, שהרי כשנתבשרה שרה-אמנו שעתיד להיוולד לה בן, צחקה בקרבה ואמרה, איך 'אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן?' [בראשית יח,יב]. כלומר, שרה לא האמינה למשמע אוזניה מפני שגם היא וגם אברהם כבר זקנים. אולם כאשר סיפר הקב”ה לאברהם ששרה לא האמינה לבשורת הבן, הזכיר רק שאמרה שהיא עצמה זקנה. וזאת משום שכל אדם היה ודאי נפגע כשהוא שומע שאשתו חושבת שהוא זקן, ולכן שינה הקב”ה את דבריה. ומכאן שמצווה לשנות מפני השלום. וכן אהרן-הכהן כשהיה כדרכו משכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, היה מכחיש את המעשים הרעים שעשו זה לזה, כי כשיש סתירה בין האמת והשלום, השלום הוא האמת היותר גדולה. [עפ"י אבות דרבי נתן יב, ג].
ב'עולם השקר', פעמים רבות אנו רואים ושומעים בחדשות דברי שקר, תיאור מציאות שקרית שאין לה רגליים ואשר דוברה פעמים מאמין בה, ופעמים עושה עצמו מאמין בה, וכך נותן לה חיות רגעית. מאחורי מציאות שקרית זו מסתתרת המציאות האמיתית העתידה להתגלות ולה יש, גם יש, רגליים. ויש והאמת קשה לשומעיה, או אז, כצמח שתחילתו בריקבון, כבת יענה, מטמינים הם אותו עמוק באדמה, ככתוב 'אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף'. [תהלים פה,יב]. הצדק משמים רק נשקף, אך האמת הגם שמוטמנת היא עמוק באדמה, סופה שתצמח מן הארץ, ומתוך הריקבון תתגלה במלוא עוזה ותפארתה. וכדברי המהר"ל בנתיבות-עולם שכאשר האדם דבריו באמת ויושר, אף אם יבואו הכל לחלוק עליו ולבטל האמת ובכוח נלחמים עמו, עם כל זה, האמת נשארת במקומה, והפך זה לשון השקר, כי אין קיום לשקר [נתיב האמת א].
יעקב אבינו, לאורך כל חייו המיוסרים מכין אתעם-ישראל לחיי האומה והישרדותה בגלות, בהתמודדותו עם המציאות השקרית, עימה הוא נפגש פעם אחר פעם. אין הוא נרתע מרשעותו של עשו, ובהמשך, מתמודד הוא עם רמאותו של לבן, ועוד אחרים, וכך מנחיל הוא לבניו אחריו, כיצד עליהם לשמור על דרך האמת ולפלסה בדרך הישר גם בעלמא-דשיקרא, גם כאשר יאלצו להתמודד עם אנשים, וגם אם יאלצו כמוהו להתמודד עם מלאך אלוקים צבא-ות. 'כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹקים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל', כי עבדים אתם לקב"ה, שהוא אלוקים אמת, ותורתו אמת ונביאיו אמת ומרבה לעשות חסדואמת. ['בריך שמה'].
דרך מיוחדת זו של התמודדות בעלמא-דשיקרא, אומר הרב יעקב קמינצקי זצ"ל, ראש-ישיבת תורה-ודעת בניו-יורק וחבר מועצת גדולי-התורה באמריקה, בספרו 'אמת-ליעקב' [בראשית, ויצא, כח,יא], למד יעקב-אבינו במשך י"ד שנים בישיבת שם ועבר בבאר-שבע. והואיל והוצרך ללכת ללבן-הארמי ולהיות בסביבה של אנשים מושחתים, היה חייב ללכת דווקא לישיבה זו של שם ועבר, שהיו מדור המבול והורגלו להתעלות ולעבוד את ה' למרות היותם בסביבה של מושחתים. את זה יכול היה יעקב ללמוד רק אצל שם ועבר.
דרך מיוחדת בה פותח הנצי"ב בהקדמתו לספר בראשית, הנקרא בפי הנביאים 'ספר הישר', כדברי הגמרא במסכת עבודת-כוכבים . על הכתוב בספר יהושע [י יג] 'הלא היא כתובה על ספר הישר', ...מפרש רבי יוחנן: זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו 'ישרים', שנאמר: 'תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים' [במדבר כג, י] ... כיעקב-אבינו, שאחר שהיטב חרה לו על לבן, שביקש להורגו, מכל מקום, דבר עמו דברים רכים. עד שאמרו על כך [בבראשית רבה פרשה עד] עדיפה 'קַפְדָנוּתָם של אבות מעַנְוְתָנוּתָם של בנים', ונתפייס עמו מהר. וכן למדנו הרבה מהליכות האבות בדרך-ארץ, מה ששייך לקיום העולם... ולכן נקרא ספר-בראשית ספר-הישר.
ומסיים, שעל זה היה צידוק-הדין, בחורבן בית-המקדש, שהקדוש-ברוך-הוא ישר הוא, ואינו סובל צדיקים כאֵלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות-עולם, ולא בעקמימות אף־על־גב שהוא לשם שמים, שזה גורם לחורבן הבריאה והריסוּת ישוב הארץ.
יום פטירתו של מו"ר אבי ר' אשר וסרטייל ע"ה חל בשבת זו, והוא היה לנו לדוגמה מופלאה לדרך הישר, בפרט כשהפליא לעשות כעורך, כאשר כל שיחת טלפון במהלך עבודתו שאינה מן העניין, היה רושם את דקותיה, וזאת הן כלפי מעסיקו, והן כלפי רשויות המיסים. עד שהאחרונים פנו אליו בבקשה 'עם מלוא הערכתנו, אנא חדל מלהגיש לנו את אותן פיסות נייר עם רישומי דקויותיך'...
הכותב הוא יו"ר ומייסד חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל