ועדת חקירה המוקמת על פי חוק ועדות חקירה תשכ"ט-1969 נודעה בציבור בשם "ועדת חקירה ממלכתית".
ההבדל העיקרי בין ועדה כזו ובין ועדת בדיקה ממשלתית - המוקמת על ידי הממשלה - הוא במיהות הגורם הממנה את חברי הוועדה.
חברי ועדת החקירה הממלכתית מתמנים על־ידי נשיא בית המשפט העליון, ובראשם חייב להיות שופט מכהן, או בדימוס, מבית המשפט העליון או המחוזי. חברי ועדת בדיקה ממשלתית מתמנים על ידי הממשלה ובראשם יכול להיות גם מי שאינו שופט. עם זאת, כאשר הממשלה מבקשת להעניק לוועדת הבדיקה הממשלתית סמכויות של ועדת חקירה ממלכתית, חייב לעמוד בראשה שופט בדימוס, שיכול להיות מכל ערכאה ומכל בית־משפט.
על חומרת אירועי שבעה באוקטובר 2023 אין צורך להכביר במילים. אין חולק כי ניתן להגדירם כ"עניין שהוא בעל חשיבות ציבורית חיונית אותה שעה הטעון בירור" כאמור בסעיף החוק המסמיך את הממשלה להחליט על הקמת ועדת חקירה ממלכתית. על פניו נראה כי אירועי שבעה באוקטובר מחייבים, או למצער מצדיקים, הקמת ועדת חקירה ממלכתית. אולם, ראש הממשלה נתניהו מתנגד בתוקף להקמת ועדה כאמור. בקליפת אגוז ניתן לתאר את עיקר התנגדותו כי ועדה שתמונה על ידי נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, לא תזכה באמון מרבי של הציבור, היא תהיה מוטה, ואף ייתכן שמלאכתה לא תהיה אלא פלסתר.
מקובל להניח כי מי שמתנגד להקמת גוף חוקר במתכונת מסוימת, ומשנה את "כללי המשחק" במהלך המשחק; חושש שתוצאות החקירה יהיו לרעתו. לפיכך, נשאלה השאלה האם אכן חושש נתניהו מהדוח של ועדת החקירה הממלכתית - או ממה שעלול מבחינתו להתגלות במהלך עבודתה - ועל כן הוא מתנגד להקמתה. לא זו אף זו, הוא מציע מתכונת אחרת למינוי ועדה, ככל הידוע חסרת תקדים, ובלבד שלא יצטייר כמי שחושש מפני בדיקת אירועי שבעה באוקטובר.
על מנת ליתן תשובה לשאלה זו נראה כי יש לבדוק כיצד הגיב נתניהו לדוחות של ועדות חקירה ממלכתית שנגעו בו, והאם הם הזיקו לו בפועל, בכל דרך שהיא.
ועדת החקירה הראשונה שעסקה בנתניהו הייתה ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון מירון. הוועדה מצאה שנתניהו ידע, או היה עליו לדעת, כי האתר במירון עלול ליצור סיכון לקהל הרב המגיע למקום בל"ג בעומר; וכי הוא לא פעל כמצופה ממנו לתיקון המצב ההרה אסון כאמור. בעוד שהוועדה הטילה עליו אחריות אישית על ממצאים אלו היא נמנעה מהמלצות אופרטיביות נגדו, בגלל תפקידו הייחודי כראש ממשלה. לית מאן דפליג כי נתניהו לא ניזוק בכל צורה שהיא מקביעתה של ועדה זו. רבב זעיר אפילו לא דבק בדש מעילו.
ועדת החקירה הממלכתית השנייה בעניינו היא זו לעניין כלי השייט (פרשת הצוללות כפי שהיא מכונה בציבור). ביוני אשתקד שלחה הוועדה "מכתב אזהרה" לנתניהו ובו הועלה נגדו חשד שהתנהלותו בפרשה הנחקרת סיכנה את ביטחון המדינה, ופגעה ביחסי החוץ ובאינטרסים כלכליים חיוניים של ישראל. נראה כי גם הטלת חשד כבד וחמור שכזה לפתחו של נתניהו לא הביאה אפילו למכה קלה בכנף מעילו. אם כך, מדוע חושש מנתניהו מהקמת ועדת חקירה ממלכתית לעניין אירועי שבעה באוקטובר?
אין לנו אלא לנסוק אל מעוף הציפור כדי לראות את התמונה בכללותה ואת כל ההקשרים הרלוונטיים להתנגדותו של נתניהו והם - המשפט המתנהל נגדו, ואי ההכרה ביצחק עמית כנשיא בית המשפט העליון על ידי מקורביו של נתניהו; כמו אי ההכרה בגלי בהרה-מיארה כיועצת המשפטית לממשלה, וכיוצא באלה פעולות ורטוריקה במטרה לזרות דה־לגיטימציה לגורמים מרכזיים ברשות השופטת ובמערכות אכיפת החוק.
בניגוד לתעמולה המכוונת חסרת הבסיס כי תיקי נתניהו "קרסו" - הם כנראה לא קרסו. הראיה לכך היא שאפילו סנגוריו המלומדים לא ביקשו לטעון בתום פרשת התביעה כי "אין להשיב על האשמה" - כי התביעה לא הרימה את נטל ההוכחה הלכאורי הנדרש ממנה בתום פרשת התביעה. אילו סברה הסנגוריה כי אכן קרסו התיקים, היא ככל הנראה הייתה ממהרת לטעון כאמור no case to answer (אין להשיב על האשמה). שלא כמו אדם המנסה להוכיח את חפותו ומנסה בכל דרך אפשרית לקדם את משפטו, נתניהו, באמצעו עורכי דינו, מנסה לכאורה בכל דרך אפשרית למשוך את משך זמן המשפט עד בלי קץ. המסקנה ההגיונית היא שנתניהו חושש ואולי אף חרד מאימת הדין.
מיקוד ההתנגדות להקמת ועדת חקירה ממלכתית ביצחק עמית מחזקת ותומכת ומבססת את הדה־לגיטימציה במוסדות המשפט. בחזקת אם הוא (יצחק עמית) והם (השופטים ההולכים כביכול לאורו) אינם ראויים למנות או לכהן בוועדת חקירה הממלכתית, על כי הם "פוליטיים", או "בעלי אג'נדה נגד נתניהו" וכו'; הרי כל פסיקתם בעניין המשפט נגד נתניהו היא עיוות הדין ומשפח - אלא אם יסתיים המשפט בזיכויו המהדהד ובהחלטה קטלנית נגד שיקולי התביעה והחלטתיה.
הלגיטימציה שהלכה והצטברה בחוגים שמרביתם תומכים בנתניהו, נגד מינוי ועדת חקירה על ידי הנשיא עמית, משרתת לכאורה את האינטרס של נתניהו להצליח במשפטו, היינו לקעקע את האמון בבית המשפט, ולחלצו מהמשפט בכל דרך שתיקרה בידו ובכלל זה על ידי חנינה.
לאור כל האמור לעיל עולה כי המסקנה המתבקשת היא כי נתניהו אינו חושש מועדת חקירה ממלכתית. הוא ידע יודע כי בעניין כה מורכב משך זמן עבודתה יכול להיות גם שלוש שנים. החל מהוצאת כתב המינוי, שמיעת העדויות ואיסוף החומר, עבור במכתבי אזהרה, המצאת החומר למוזהרים, חקירות נגדיות וכלה בסיכומים. בפרק זמן זה הוא יכול לכהן בפעם השלישית כראש ממשלה וכעשרים שנים בכהונה הרמה במצטבר. דומה כי כראש ממשלה מכהן לא יהיה לו קושי רב לטאטא כל מסקנה של ועדת החקירה שלא תמצא חן בעיניו. ואם לא ייבחר שוב לראשות הרשות המבצעת בבחירות 2026, ממצאי הועדה ככל שיהיו נגדו - יהיו בטלים מהבחינה האופרטיבית.
נתניהו כנראה אינו חושש באמת מוועדת חקירה ממלכתית. הוא כנראה חושש מתוצאות משפטו. הוויכוח על מינוי ועדת החקירה על ידי השופט עמית הוא קרדום נוסף בידי נתניהו לחפור בו נגד בעלי תפקידים ברשות השופטת וגורמי אכיפת החוק במדינה, כדי לקדם את האינטרסים האישיים שלו בכל הנוגע למשפטו. ההישג הנדרש לנתניהו הוא עצם מינוי "ועדת חקירה" על פי המתווה התפור למידותיו.
בכך לכאורה, תונצח הדה־לגיטימציה בנשיא עמית וברשות השופטת כולה. ככלות הכול נראה שלנתניהו אין באמת עניין בבדיקה יסודית ובין מערכתית של אירועי השבעה באוקטובר, כדי להימנע מהישנותם וכדי להצביע על האחראים עליהם במדינה - אלא אם יוטבע הקלון בכל האחרים ורק לא בו. די לו בעצם התנהלות הוויכוח על הקמת הוועדה, עם כל הטיעונים נגד בית המשפט העליון והעומד בראשו שהוא גם ראש הרשות השופטת.