לאחרונה הופצה התייחסות מטעם משפחות שכולות ל'מתווה ביסמוט', העוסק בגיוס חרדים לצה"ל.
משפחות שכולות, יקרות, כואבות ומיוסרות הביעו את דעתן על המתווה, וברצוני לטעון נחרצות אחרת:
אחיי היקרים למשפחת השכול, אנא מכם, משכו ידכם מעיסוק ציבורי בנושא הזה.
אני טוען זאת דווקא משום שאני רואה בשירות בצה"ל חובה וזכות קדושות, ולא נטל מעיק חס ושלום. עמדתי הפרטית והציבורית ברורה: אני רואה בשירות הצבאי מצווה גדולה ואף זכות עצומה - על כך התחנך בני הי"ד.
כאביו של אורי מרדכי הי"ד, שהתגייס, לחם ופיקד מתוך אמונה עמוקה ועמדה תורנית מבוססת, דווקא מעומק תפיסה זו, כותב אני את הדברים.יש לי דעה כאדם פרטי בסוגיה הזו, ואף הבעתי אותה בפומבי לא פעם, אך צדקת עמדתי הפרטית אינה גדולה יותר בשל היותי אב שכול. צוואתם הכללית של בנינו שיצאו להילחם במדי צה"ל היא אחת: הכרעת האויב עד לניצחון.
לשם כך הלכו בנינו לקרבות, וזוהי צוואתם הכללית היחידה. טרם יצאו לשדה הקרב לא נשאלו בנינו על דעתם בקשר לסוגיות חברתיות וערכיות סבוכות. הם התייצבו לשם מיגור האויב והכרעתו בלבד.
הלגיטימציה שלנו כמשפחות לפעול ציבורית לאורם של הבנים הקדושים היא רק לצורך מילוי צוואתם כלובשי מדים - ניצחון! העיסוק בסוגיה לאומית וחברתית כה מורכבת, מבחינות רבות, אינו מַקְנה עדיפות מיוחדת וקדימות למשפחות שכולות.
עם כל הכאב, שזר לא יבינו, אין לנו עדיפות על שום אזרח במדינה, ואמירתנו אינה שווה יותר. גם אם בטוחים אנו למעלה מכל ספק בעמדתנו. אין בידינו הכלים ואף לא השיקולים והמחירים של כל חלופה בנושאים החברתיים, וגם לא בנושא זה.
- אפשר להביא טיעונים רבים מדוע המתווה הזה דווקא ראוי, אף שהוא רחוק משלמות, כמו הרבה דברים בחיינו;
- אפשר לטעון שהדרישה התקיפה לסנקציות ולמתן היתר לצבא לקבוע באופן גורף את מכסות הגיוס היא צעד שלא יביא כלל למילוי שורות הצבא, אלא רק למילוי בתי הכלא הצבאיים;
- אפשר גם לטעון שמתיחת החבל עקב טיעונים 'צודקים מדי' תגרום לבסוף להפלת ממשלה לאומית הכוללת את אחינו החרדים - ולהקמת ממשלת 'ברית משרתים' צינית בתמיכת האחים המוסלמים. ועוד ועוד.
זהו ויכוח לגיטימי ואף ראוי בחברה בריאה, אך כאשר הטיעונים חוסים תחת קורת הגג של משפחות שכולות, אין לכך רלוונטיות כלל.
אפשר להיות משפחה שכולה ולטעון טענה אחת, וגם טענה הפוכה לגמרי.
עיסוקכם בסוגיה חברתית מורכבת, במקום שיביא לאחדות - מביא לקרע ולפירוד. במקום שיביא לאחריות, לקור רוח ולשליטה עצמית, הוא מקדם שנאה וזעם על מחצית הכוס הריקה, במקום מיקוד במחצית הכוס המלאה; התמקדות בפריצת הדרך המוצעת, שגם אם זניחה היא לשיטתכם, עדיין היא פריצת דרך.
זוהי הרי עמדה לגיטימית בדיוק כמו עמדתכם.
זכותכם המלאה להביע דעתכם. אך כשהיא מתיימרת לפתור סוגיה כה נפיצה ובעלת משקל עצום של מטען רוחני, תרבותי וחברתי כבד, זהו מעשה שלא יביא לפתרון כלל אלא ליתר פירוד - בשם הצדק הטהרני והזעם הקדוש.
לסיום, ברשותכם אמירה אישית מלב כואב ומלא געגועים.
כל אחד מאיתנו זוכר בוודאי את בנו או בתו בימי התבגרותם, כאשר נדרשנו כהורים 'לבלוע צפרדעים' עקב צעדים ופעולות שנקטו ילדינו ושאנו ראינו אותם בעיניים כלות ובלב כואב. אולם הבנו שמדובר בגיל מורכב ומסובך שמצריך סבלנות, נשיכת שפתיים וזהירות רבה לא להיות יותר מדי 'צודקים' עם אהובינו.
בטוחני שכל אחד מאיתנו היה מוכן לקבל את יקירו במצב הלא מושלם הזה, ובלבד שיזכה לחבקו בשנית.
וכך גם במציאותנו הלאומית.
זהירות ואחריות רבה נדרשות, שמא עקב צדקת טיעונינו ייקרע החבל המחבר בינינו לבין אחינו מכל בית ישראל. "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק".