חלקים מהציבור הדתי לאומי מתקוממים בפומבי נגד טיוטת חוק הגיוס שהציע יו"ר ועדת חוץ וביטחון ח"כ בועז ביסמוט. חלק נרחב ממובילי המאבק בחקיקה באים מהציבור הזה.
כמעט בטוח כבר עכשיו שהמפלגה הקואליציונית שתתקשה יותר מכולם לתמוך בחוק היא הציונות הדתית, שלא לדבר על אופיר סופר, שכבר הצהיר שיתנגד. גם קמפיינרים אחרים שעושים סיבוב על נושא גיוס החרדים, כמו איווט, בנט או לפיד, בונים נתח ניכר מההשקעה שלהם בתחום על הציבור הסרוג.
הסיבה מובנת, הציבור הדתי לאומי בישראל הוא שמהווה היום (לצד הציבור המסורתי) את השלד הקשיח והלוחם של צה"ל, הוא זה שליווה שבוע אחרי שבוע בשנתיים האחרונות את מיטב בניו שנפלו בקרבות, בגבורה ובאומץ. הוא גם זה שרואה בעצמו ציבור שמשלב תורה ולחימה יחד, ולפיכך מתקשה להבין את הציבור החרדי שרואה בשניים האלו כאלו שבאים זה על חשבון זה. וכמובן, דווקא משום הקרבה הרעיונית בין הציבורים, גם המשטמה כשישנה - גדולה מסתם שנאה, שהרי כידוע (גם מפרשיות השבועות האחרונים) אין שנאה כשנאת אחים...
אבל אני חושב שמעבר לרגשות התוססים, יש בציבור הדתי לאומי אחוז נאה של אנשים ברי-דעת, כאלו שבאמת רוצים פתרון, כאלו שגם מבינים את המורכבות ואת האופי החרדי, כאלו שמבינים שצדק הוא רק שם של כוכב (וצדק אין כאן, והרי גם חלק מהמשרתים הדתיים משרתים תקופות קצרות יותר, ואחוז ניכר מהבנות הדתיות לא משרתות, וזה דווקא מובן...), ואליהם אני פונה בשורות הבאות.
ראו, אני לא חושב שחוק הגיוס המוצע מושלם, הוא לא מושלם מבחינת החרדים ולא מבחינת החילונים. הוא לא מביא רבבות חרדים לצה"ל אבל הוא גם לא נותן מנוחה לציבור החרדי. הוא תוצר פוליטי של מערכת פוליטית, והוא בהחלט נראה כך, סוג של פשרה שאף אחד לא עף עליה.
עם זאת, הוא כולל כמה וכמה התפתחויות דרמטיות: האחת, עצם ההצהרה של ההנהגה החרדית על נכונותה לגייס אלפי צעירים במספרים הולכים וגדלים (וכן, אני מכיר את כל ההתחכמויות למיניהן, עדיין מדובר על אלפי לוחמים בשנה שיצעדו רשמית לבקו"ם, משהו שלא היה). שנית, בפועל, הנציגות החרדית לא עבדה קשה כל כך כדי להעביר חוק שייפסל לאלתר.
קרי, היא לכל הפחות נערכת ומקווה שהוא יחזיק מעמד שנתיים-שלוש, ובמילים אחרות, היא תידרש לוודא שלפחות בין 10 ל-15 אלף צעירים חרדים יתגייסו כבר בשנתיים-שלוש הקרובות. זה כל מה שצה"ל זקוק לו וגם יותר, זה מה שייתן מנוחה למילואימניקים ותחושת שותפות בנטל לכל השאר. ואני אפילו לא מדבר על השינוי התדמיתי ברחוב החרדי ביחס לשירות צבאי.
אבל בואו נשאל רגע גם את אלה שמשוכנעים שרוב הסיכויים שהחרדים לא יעמדו ביעדים, מה החלופה שאתם מציעים? הרי גם בתסריט האופטימי מבחינתכם - בחירות, ממשלה נטולת חרדים וחוק גיוס קשיח - ואפילו בדמיון השגוי לפיו רדיפה קיצונית יותר של הציבור החרדי תוביל לגיוס גבוה יותר, התהליך הזה יימשך לפחות שנה, וכנראה הרבה יותר מזה. שלא לדבר על האפשרות שתקום ממשלה דומה ותעביר חקיקה דומה, או על האפשרות הלא פחות נוכחת, לפיו החרדים יהיו לבסוף לשון המאזניים והמרכז-שמאל ייתן להם כל חוק שיבקשו ובלבד שיתמכו בו.
אם בכל מקרה יש לכם המתנה של לפחות שנה ובלי שום ודאות לשינוי שיתרחש בסופה, אם בכל מקרה אין שום דרך חלופית שתביא כבר עכשיו את רבבות הלוחמים החרדים שאתם מפנטזים עליהם. למה לא לתת צ'אנס לחוק הנוכחי? עזבו רגע את שטיפת המוח התקשורתית, עזבו את עולם הבדיון, רדו לקרקע המציאות - האם זה לא הדבר הטוב ביותר שבאפשר?
במצב דברים נורמלי, הציונות הדתית הייתה צריכה להיות חוד החנית של המאבק למען החוק, מכמה סיבות:
1. משום שהאירוע כולו מתחיל ברדיפה משפטית ובלחץ אופוזיציוני להפיל את הממשלה. הרי לכולם ברור שהעיסוק האובססיבי של בג"ץ והיועמ"שית בסוגיית הגיוס לא נובע מדאגתם המתעוררת לפתע לצה"ל (ע"ע פרשת הפצ"רית). אז למה לשתף פעולה עם הדבר הזה?
2. משום שכציבור שמבין מקרוב את האתגרים בהשתלבות בצה"ל ובשמירה על אורח חיים דתי, הייתם צריכים להיות הראשונים שמחפשים את פתרונות הביניים, את התהליכים האיטיים והנכונים, את הקמתן של מסגרות מותאמות.
3. משום שאתם באמת רוצים לראות חיילים חרדים, והחוק המוצע - כאמור - הוא המסלול הכי מהיר והכי יעיל להגיע לתוצאה הזו.
לפיכך, מי שמתנגד לחוק, מעיד על עצמו שלא הרצון לשילוב חרדים מפעפע בו ולא הזעם הקדוש על ההשתמטות, אלא הרצון לראות את הממשלה נופלת ואת החרדים מוכים. אלו בהחלט שאיפות לגיטימיות, אבל לפחות אל תרמו, לא אותנו ולא את עצמכם.