הבקשה שהונחה על שולחנו של נשיא המדינה בימים האחרונים לחון את ראש הממשלה עוד לפני הכרעת הדין אינה עוד בקשה טכנית למימוש סמכות חוקתית.
מדובר ברגע מבחן רחב בהרבה, כזה שמכריח את מדינת ישראל לבחון את הגבולות בין משפט לפוליטיקה, בין מוסדות המדינה לבין הציבור, ובין ניהול משבר נקודתי לבין יצירת תקדים היסטורי בלתי הפיך.
מנקודת ראות אסטרטגית, לא פוליטית ולא רגשית, זהו אחד המהלכים הרגישים ביותר שנשיא ישראל התמודד איתם מאז קום המדינה. הוא מעמיד על השולחן שתי תפיסות עולם: מצד אחד, הצורך בהמשכיות שלטונית ושמירה על תפקוד מלא של הממשלה בעיצומן של מגמות אזוריות משמעותיות. מצד שני, המחויבות לשלטון חוק, למראית פני צדק ולחוסן הציבורי של ישראל.
הנשיא הרצוג אמור לגלם מודל ממלכתי על פי רוחם של ז’בוטינסקי ובגין, שהדגישו את החשיבות של מוסדות יציבים ונקיים, כאלה שעומדים מעל מחלוקות פוליטיות. בבחינה הזו הרצוג ניצב מול דילמה כמעט בלתי אפשרית. בקשה לחנינה לפני הרשעה אינה רק עניין משפטי. היא מכה ישירה בליבת האיזון בין הרשויות. היא משנה את מוסד החנינה ממנגנון של תיקון לאחר מעשה למכשיר שמסיים הליך שטרם הוכרע.
חשוב להזכיר: סמכותו של הנשיא לחון לפני הכרעה ברורה לחלוטין במשפט הישראלי. בית המשפט העליון קבע זאת שוב ושוב. אין מחלוקת משפטית. השאלה אינה מה כתוב בחוק אלא כיצד פעולה כזו תיתפס על ידי הציבור הישראלי ועל ידי שכבות הממשל השונות.
מנקודת מבט אסטרטגית, הנשיא הרצוג מתמודד עם שני צירי לחץ מקבילים. הציר הראשון הוא הציר הלאומי. ישראל נמצאת בעיצומם של תהליכים אזוריים מהמשמעותיים ביותר בעשורים האחרונים. הבקשה עצמה מציינת מהלכים דיפלומטיים וביטחוניים רבי חשיבות שמתנהלים מול ארצות הברית ומדינות האזור.
נשיא מדינה שאינו מתעלם מציר זה מבין היטב שהכושר המלא של ראש הממשלה לתפקד אינו עניין פרטני אלא חלק מכושר העמידה הלאומי. זו לא טענה ערכית אלא עובדה ניהולית: ניהול מדינה בתקופה כזו דורש ראש ממשלה פנוי. המשפט משפיע על כך. זו מציאות אובייקטיבית שבכירי מערכת הביטחון לשעבר כבר התייחסו אליה בעבר במקרים אחרים.
הציר השני, החשוב לא פחות, הוא הציר הציבורי. במבחן אמון הציבור בישראל מוסד הנשיאות הוא אחד המוסדות האחרונים שנותרו מעל השיח הפוליטי. חנינה כזו, במיוחד ללא הודאה ולפני הרשעה, עלולה להיתפס כמהלך שמערער את עצם מושג השוויון בפני החוק. הנשיא לא רק שוקל את הסמכות אלא גם את הלגיטימציה. חנינה שאין לה גב ציבורי רחב, או כזו הנתפסת כנובעת מלחצים פוליטיים, עלולה לפגוע במעמדו של המוסד לשנים ארוכות.
כך נוצר פרדוקס אסטרטגי שמוכר ממדינות אחרות: פעולה שנועדה להגן על יכולת המשילות עלולה להחליש את סמכות המדינה במישור הציבורי. זהו פרדוקס שתואר בספרות המדעית בתהליכי חנינה פוליטיים בכל העולם. נשיאים דמוקרטיים נרתעים מהפעלת סמכות זו כל עוד אינה מגובה בעילה ממלכתית מובחנת, שכן הסיכון לגיטימציוני גבוה.
כאן נכנסת נקודת המבחן האישית של הרצוג. הוא נשיא שאינו מחפש עימותים. הוא נוטה לפעול מתוך קונצנזוס, מתוך שמירה על יציבות. הדימוי הציבורי שלו מבוסס על יכולת גישור לא על שבירת קווים. במצבים כאלה נשיאים נוטים לפעול על פי המודל הקלאסי של מנהיגות ממלכתית זהירה ולא על פי מודל של פעולה מהירה וחדה.
עם זאת, אסטרטגית יש תרחישים שבהם הנשיא כן יפעל. לא מתוך שיקול פוליטי אלא מתוך הכרח שמייצרת המציאות. אם יתפתח אירוע מדיני ביטחוני גדול, כזה שמציב את ישראל בצומת היסטורית, הנשיא עלול להרגיש שהוא אינו רשאי להפוך לגורם שחוסם יכולת תפקוד של ראש ממשלה. במצב כזה המבחן שעומד בפניו משתנה. לא מדובר בשאלה של תקדים משפטי אלא בשאלה של אחריות היסטורית. מצב שבו האירועים עצמם מייצרים לגיטימציה חדשה להפעלת סמכות החנינה.
חשוב להבין: אסטרטגית, נשיא אינו פועל בשדה מופשט. הוא פועל בתוך מערכת לחץ מורכבת שכוללת תקשורת, ציבור, משפט, ממשל, לחצים בינלאומיים וחשש עמוק מהידרדרות של האמון במוסדות המדינה. במצב הרגיל, דפוס הפעולה של הרצוג יהיה להימנע מצעד כה חריג. זה לא נובע מאידיאולוגיה אלא משיקול של עלות מול תועלת. העלות הציבורית והמשפטית ברורה והמשמעות שלה רחבה. התועלת חייבת להיות עליונה כדי להצדיק את הצעד.
לכן ההערכה המקצועית צריכה להיות צלולה: נכון לעכשיו הסבירות שהנשיא יאשר את החנינה נמוכה. לא בגלל תוכן הבקשה אלא בגלל עוצמת התקדים וההשפעה על המערכת המדינית והציבורית. אך אסטרטגית יש חלון תיאורטי שבו תרחישים היסטוריים יכולים להגדיל את הסיכוי. זה נכון בכל דמוקרטיה. החלטות רגישות מתקבלות לא על פי העמדה האישית של הנשיא אלא על פי מצב המדינה ברגע ההכרעה.
הבקשה לחנינה אינה מבחן לנתניהו אלא מבחן לנשיאות. זהו רגע שבו המוסד צריך להכריע בין שתי תפיסות יסוד: האחת רואה בחנינה כלי ממלכתי לשעת חירום והשנייה רואה בו חריגה מסוכנת מעקרונות הצדק הטבעי.
מבחן כזה אינו מבחן של ימין ושמאל. הוא מבחן של מדינה. זו דילמה שאין בה פתרון מושלם. הרצוג יחליט בין רווח אסטרטגי אפשרי לבין סיכון ציבורי עמוק. זו ההחלטה שההיסטוריה תבחן. ולמול החלטה כזו אין תשובה אידיאולוגית אלא תשובה אסטרטגית בלבד.
הכותב הינו יועץ אסטרטגי מומחה למאבקים ומשברים