בשנתיים האחרונות מתרבים הימים שבהם אני יוצאת מהעבודה בתחושת מועקה ובלי אוויר.
אחד מהם היה השבוע, לאחר שהגיע אלי למרפאה בחור צעיר שהשתחרר זה עתה מצה"ל - לוחם שפיתח פוסט טראומה, ובעקבות זאת התפרצה אצלו מחלה אוטואימונית שתדרוש טיפול תרופתי מורכב למשך כל חייו.
זאת בנוסף לכל מיני תחלואים וליקויים בריאותיים, שבגללם הוא בגיל 21 מטייל בין רופאים ופסיכולוגים כמו איש זקן. אך מה בעיקר מדאיג אותו? שחלילה לא יורידו לו פרופיל והוא לא יוכל לעשות מילואים.
הצעיר הזה הוא לא הראשון ולא האחרון שראיתי בשנתיים האחרונות. מגיעים אלי כל הזמן אנשים צעירים, חזקים וערכיים שבמלחמה האחרונה הפכו לחולים או אפילו לנכים: שריונר שסבל מפריצות דיסק עם נזק עצבי קשה כתוצאה מישיבה ממושכת בטנק, אבל רק אחרי שכנוע שלי ושל אשתו השלים עם העובדה שבשלב הזה הוא לא יכול לחזור למילואים.
צעיר שהצליח להתגייס לקרבי לאחר מאבק עיקש בשל האסטמה ממנה סבל בילדותו, וכעת הוא לא מוכן שארשום לו משאף למרות שהוא סובל מקוצר נשימה ומצפצופים, שמא איכשהו המידע יגיע למפקדיו והוא יודח מתפקידו החדש. מילואימניק שהגיע בתחילת המלחמה עם דלקת ביד כתוצאה מאימוץ יתר, והוא הצליח להגיע אלי רק כאשר השתחרר לשבעה על גיסו שנהרג. גם הוא רצה בעיקר לוודא שהקיבוע עליו המלצתי לא יגביל אותו ולא יפריע לו להמשיך להילחם.
גבר שעסק בזיהוי חללים וראה דברים שאין הדעת סובלת, שהיה מגיע אלי רק כדי לשפוך את נפשו ולאוורר אותה מדברים שהוא לא יכול לספר בבית, כי מישהו חייב להישאר שפוי ולהחזיק את המשפחה. ורבים רבים בעשורים החמישי והשישי לחייהם שבאו להחתים אותי על טפסים במטרה לחזור מפטור ולשרת במילואים - גברים ונשים.
ומנגד, לכאורה במרחק כמה קילומטרים אך למעשה במרחק אלפי שנות אור, נלחמים צעירים אחרים בכל האמצעים שברשותם שלא להתגייס - לאו דווקא ללוחמה אלא לכל תפקיד שהוא. אין זה מאבק על התורה או על האמונה כי כפי שידוע לכל חייל דתי - הללו לעיתים הרבה יותר חזקים בצבא מאשר בישיבה. רוב מוחלט של הצעירים הנאבקים להשתמט אינם לומדים בישיבה שעות רבות מבלי לעסוק בעיסוקים אחרים, כך שאין תורתם אמנותם.
אך גם בעודם מרוויחים כסף או מבלים בקניונים, בפארקים ובחו"ל (שם הם נצפים לעיתים שוחים בבריכה עם בחורות בביקיני..), הם בכל זאת נלחמים בחירוף נפש שלא לשאת בנטל ההגנה על בני עמם, תוך התעטפות באצטלה של בני תורה עניים ומותקפים. וכל זאת בתמיכת נבחרי הציבור שנבחרו על ידינו, שאינם עושים דבר להגברת הביטחון או לשמירת עולם התורה הציוני, אך משתפים פעולה עם המפלגות החרדיות תוך ביזוי עולם התורה והפניית עורף לציונות.
איפה אנחנו ואיפה הם. שני חלקים בתוך השלם?
ועם כל זה אני לא מאבדת תקווה. כי אני יודעת שהצועקים והקולניים לא בהכרח מייצגים את דעת הרוב השקט. אני מתעודדת מכל תלמיד חכם שבוחר להתגייס לחשמונאים או לנצח יהודה. אני מתרגשת מכל תלמיד ישיבת הסדר חרדית שמבקש ממני עזרה להעלות את הפרופיל שלו כדי שיתאים ללוחמה - והיו ארבעה כאלה בשבוע האחרון. אני נפעמת מכל מטופליי היקרים תושבי היישובים החרדיים בגוש עציון שעזבו את בתיהם בזה אחר זה והתגייסו לצה"ל דרך שלב ב'.
כל חרדי שלובש מדים משפיע לטובה על מעגלים קרובים ורחוקים, ולא ירחק היום שמראה של חייל עם פאות ומדים יהפוך לנורמה. האחים של כל חייל נחשון כזה יגדלו על סיפורי מורשת קרב ממקור ראשון, ויראו את אחיהם משתלב בחברה הישראלית ומקבל הערכה והטבות מהמדינה, וכאשר יבקשו גם הם להתגייס ייתקלו בפחות התנגדות מצד הוריהם שכבר נוכחו שניתן לשרת בצבא ולהישאר חרדי. האחרונים להשלים עם השינוי הבלתי נמנע יהיו כתמיד הרבנים וראשי הציבור החרדי, אבל זה בסדר. זו דרך העולם, אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף.
הכותבת היא ממובילות פורום שותפות לשירות, במהלך המלחמה התגייסה ד"ר פנינה לראשונה בחייה כרופאת חטיבה.